יש לי וידוי קטן. אני נשואה לבעל ששונא חתונות. עכשיו אני לא מדברת על שונא חתונות מסוג מסוים או שונא חתונות שנגרר בעל כורחו אלא על שונא חתונות סדרתי בכל ליבו ונשמתו.(גם מהצד שלו וגם מהצד שלי)
עכשיו אני לא אכנס למה שהלך בינינו אתמול אבל השורה התחתונה היא שהוא הביא אותי ואת הנולון והחזיר אותנו אבל לא נכנס לחתונה.
ואתם יודעים מה, נהניתי יותר ככה. היתה מוסיקה אירית נהדרת ושמחה. הנולון רקד וצהל בזרועותי. ומה שמדהים שניגשו אלי קרובים רחוקים מאד שלא ראיתי שנים לברך אותי על הולדתו וכולם ידעו את שמו.
לרקוד ממש לא יכולתי בגלל שהיה צפוף מאד (חתונה דתית עם המון אנשים כי המשפחה שלי גרה בישוב שהם ממקימיו כך שלכל חתונה מזמינים את כל הישוב כולל הילדים של המשפחות שהתחתנו והם עם ילדים בעצמם-שמייח.)
ולשואלים איפה טוליו אמרתי : הוא לא בא כי הוא לא רצה. ככה פשוט. נראה לי שלבת דודתי זה לא הפריע שטוליו לא בא להשתתף בחגה. (והיא היתה כלה מדהימה)
בזמן שרקדתי עם נולי ראיתי שעמדה לידי מישהי שבכתה ממש ומישהו (כנראה בן זוגה )ניחם אותה ושתי דודות פולניות אמרו זו לזו סיפור קשה.
אז ככה, בהתחלה חשבתי שהיא אולי מתקשה להרות ולראות אם עם תינוק צוהל עשה לה כווץ' בלב והרגשתי מאד לא נוח עם זה. אחר כך חשבתי שאולי מדובר באחותו של החתן שבכתה בגלל שאמא שלהם נפטרה שנה קודם והיא הרגישה במיוחד בחסרונה.
כך או אך, ברור לי שתמיד עם כל שמחה יש עצב וכשבמקום אחד יש שיאים של שמחה והתעלות במקום אחר עצוב בלב.
וצריך בכל חתונה גם להבין את הרווקה שכל חתונה מזכירה לה כמה היא לבד (הרי הייתי שם), ובחורה שרואה תינוקות ונשים הרות בכמויות וזה מזכיר לה שהיא לא מצליחה להרות וגם את מי שרואה מישפחתיות חמה ומלוכדת וזה מזכיר לו שהוא יתום.
חשבתי על זה במיוחד אחרי פוסט הקיטורים הקודם שלי שמיד אחריו קראתי את ביילע שסיפרה על תאונת דרכים קשה בה נהרג חבר לכיתה של בנה ועל כל הצער והדברים שזה העלה אצלה.
ואז אמרתי לעצמי: היא בוכה על נער שנהרג ואני מקטרת על חתונות.
בבלוגוספירה זה מאד בולט. אתה קורא על בלוגרית שהתחתנה ואז על בלוגרית שהתאבדה או על בלוגרית שגילו אצל אמא שלה סרטן.
זה נותן פרופורציה ענקית לחיים שלך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
