מהרגע שיש עובר ברחם מתחילות המחשבות לרוץ ורוצים את כל הטוב אבל גם מדי פעם באות המחשבות המפחידות האלה על מה יהיה אם לא הכול בסדר. אצלי המחשבות האלה הגיעו דווקא אחרי שנכנסתי למועדון האימהות. נכנסתי לשם ברגל קלה ב"דוך" מתוך מחשבה שהכול יהיה בסדר. ואז את שומעת על כל הקשת הרחבה של הדברים שיכולים להשתבש ויכולים לקרות לילד. ואת חושבת עליהם מדי פעם בחלחלה אבל רוב היום קוברת אותם אי שם.
גלית דיסטל אטבריאן כתבה ב ואם היו אומרים לך את סיפור חייה כאם לילד אוטיסט. היא מתארת הורות שמתחילה ביוון. משפחה מושלמת ומטופחת שהגיעה ליוון בעקבות עבודת האב. נולד שם שאול, בנם השני. תינוק נוח ושקט. שקט מדי ולאט לאט נחשפת הבעיה. ענבל, גיבורת הספר מצד אחד מצפה לאסון כי היא חושבת שלכל אחד יגיע האסון שלו ומכיוון שהכול בסדר משהו חייב להיות לא בסדר ומצד שני היא מדחיקה ברמות על! היא מרגישה שמשהו לא בסדר בילד ובורחת מהמחשבה הזאת.
בשלב מסוים היא מבינה שחייבים לפעול והמשפחה חוזרת לארץ כדי לאבחן את הבן. בעלה, מדחיקן על חושב שמדובר בקפריזה של אשתו אבל מסכים בלית ברירה. מתגלה שהילד אוטיסט אבל לא ברור עד כמה והאם מתחילה לפעול בפול גז כדי לטפל בו ולהציל את מה שאפשר להציל.
הספר לא עושה הנחות ואני חשובת שבזה עוצמתו. היא מתארת במקביל לטיפול בבנה וגילוי הילד –האדם מאחורי הבעיה את התפוררות התא המשפחתי. את ההתמודדות עם סביבה לא מקבלת. במקביל מתוארת ההורות המעצימה של אימה של ענבל שמזכירה לה שהיא צריכה לדאוג גם לעצמה והקשר עם בתה הבכורה רוני שמגלה בגרות מדהימה בגיל שש אבל גם שוכחת להיות ילדה.
לשמחתי אני רחוקה מהסיפור הזה ומצד שני אני מרגישה את הפגיעות העצומה שנלווית לתפקיד ההורה ואת השמחה העצומה כשהתמודדות קשה מסוג זה נחסכת ממני. יש לי תחושה שהספר הזה מעצים כי יש בו את הידיעה הזאת שגם שקורה הנורא מכול מתמודדים כי פשוט אין ברירה אחרת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
