המקום של ג'וליאנה

הפעם זה יהיה פוסט של מנות קטנות מאד,  אין לי את הדחף להעמיק בכל פירור אבל בכל זאת יש לי חשק לכתוב.

אתמול ביקרנו לראשונה אצל רופאת אף אוזן גרון. היא הייתה טיפוס קצת משוגע אבל במובן המשעשע של המילה. אני נוטה לחבב משוגעים. היא כתבה בדו"ח שלה על נולי שהוא חמוד. זה כבר גרם לי לחבב אותה.

מאז שהראיתי לנולי פרק של "החיים" הוא שואל אותי המון שאלות שלא קל לענות עליהן. למשל איך הגוף נלחם בחיידקים. אני מנסה להסביר לו שהגוף משנה את עצמו כך שהוא לא יהווה סביבה מתאימה לחיידקים. אני לא בטוחה שאני מדייקת אבל זה נחמד לחשוב על משהו כזה לשם שינוי ולא רק על איך אנחנו מארגנים את היום.

החלטנו שכל יום ראשון נותנים לנולי דמי כיס חמישה שקלים (אנחנו קמצנים, אבל הוא עוד לא יודע מזה). אני הופכת את זה לחוויה חינוכית בכך שאני מסבירה לו מה הערך של כל מטבע ומשתדלת לתת לו את זה בכמה מטבעות. הוא בעיקר נהנה לשקשק את קופת החיסכון החדשה שלו.

טוב, מפה אפשר לראות שההנאה מהאימהות חזרה אם כי ככל שנהיה מאוחר הפתיל שלי שב ומתקצר.

לרדת בגדול. התכנית הזאת עושה לי את זה אבל ללארה התחברתי במיוחד. אולי כי היא אנושית כל כך והחולשות שלה ניכרות לעין ומצד שני יש לה רצון של ברזל. היא בכלל בחורה מדליקה.

סוגיית הייצוג של משפחות חד ילדיות כמונו תופסת מקום בתודעה שלי. עכשיו שמתי לב בדף שתלוי בגן על יום המשפחה שמלמדים אותם על הרבה סוגי משפחות אבל תמיד מובן מאליו שבמשפחה יש אחים. יכול להיות שתופסים משפחות כמונו כמצב זמני? כך או כך נולי החליט שיש לו אח שקוראים לו עידו והוא מדבר עליו כל הזמן. שאלתי את טוליו אם יש לו משהו לספר לי ;)

לא כל כך יודעת איך להתייחס לזה. אני מבינה את הצורך באח דמיוני (או חבר דמיוני) ובעיקר את הקושי להיות יוצא דופן (אם כי יש כמה משפחות עם ילד אחד בגן). זה משעשע אבל קשה לי המחשבה שלילד שלי חסר משהו.

החלטתי על יום קבוע בו אנחנו מזמינים חברים. אני רואה שנולי מרגיש צורך בחברה ואני שמחה שיש לו אינטראקציות חברתיות. זה עדיין לא הכי קל לי לארח ילדים בערימת הבלגן שנקראת בית (במיוחד לאור הבתים המדוגמים בהם התארח נולי) אבל עדיין זה נראה לי חשוב. בעיקר שנולי כל הזמן מבקש.

אני קוראת את ספרד של אנטוניו מוניוס מולינה.זה מרתק כמה דברים מכיל הספר הזה וכמה נפלא שאפשר לקרוא אותו במנות קטנות. הוא זורק אותנו לתקופת מלחמת העולם השנייה ולמקומות שונים. למשל הוא הזכיר את ויקטור קלמפרר  שמתאר ביומניו איך הוא מגיע כהרגלו לספרייה ופתאום הוא לא מקבל שירות כי הוא יהודי אבל הוא רואה שהכול ממשיך כאילו קודם. זה נחרט חזק בתודעה שלי. המובן מאליו שבשגרה וכיצד לאנשים מסוימים אותו מובן מאליו מופר באכזריות .

יש לנו מזל בסך הכול שאנחנו במקום הנכון בזמן הנכון ושיש לנו יכולת גם ליהנות מהמותרות הקטנות ולא לדאוג רק לקיום.

אני אוהבת לבשל, אני אוהבת את היצירתיות ואת התהליך וגם את האכילה. לאחרונה הבישול הפך אצלי למקור תסכול. נולי שפעם היה מוכן לטעום מהכול ובאמת אכל הכול מתחיל להיות בררן ולפעמים הוא גם מדבר בצורה ממש מעליבה על מאכל שלא נראה לו.

אני לא מוטרדת מהתזונה שלו כי בסך הכול הוא אוכל מאוזן, המשקל שלו טוב לגילו וזה גם חלק מהאני מאמין החינוכי שלי לא לעשות עניין מאוכל.אבל אני כן מוטרדת מהיכולת שלו לפגוע בי כל כך בקלות בלי להבין שהוא פגע בי, גם כשאני אומרת לו במפורש שהוא פגע בי בצורה שבה התבטא הוא לא ממש משנה את ההתנהגות שלו. לפעמים נראה לי שיש בו צד שנהנה לעשות דווקא אבל זה לא אומר שבא לי שידרכו עלי. אני מגיבה בחומרה אחרי שגם התעלמות מדיבורים מרגיזים לא עוזרת.

טוליו מחמיא לי כשמצליח לי תבשיל אבל יש דברים שהוא נמנע מלאכול מסיבותיו שלו וזה אומר גם שהבישול שלי פחות מגוון כי הרי אני רוצה שיאכלו. הוא גם מגבה אותי ושנינו מגיבים בחומרה כשנולי מדבר לא יפה.

אבל החשק להשקיע בבישול הלך לי, הדחף היצירתי שלי (שהוא גם לא במיטבו) הולך ודועך, אני שונאת כשתפקודי הבית נכנסים להילוך נמוך. זה לא שיש לנו חלוקת תפקידים רשמית בבית אבל כשאני לא עושה דברים לא נעשים. אני שונאת את זה שאני מושפעת כל כך מההתנהגות של הילד שלי ולא פועלת מתוך דחף פנימי. הרי אני לא רוצה לחיות עם צורך מתמיד באישור מהילד שלי.

אני מרגישה ששמחת החיים אוזלת ממני, אני מרגישה שאני רוצה למצוא את הדברים שיגרמו לעיניים שלי להבריק, אני רוצה לקבל מעצמי אישור ליכולות שלי ולא להיות מוגדרת רק מעצם היותי אם או רעיה. אני מרגישה שאני הופכת לאדם שאני שונאת.

אני מרגישה שהפתיל שלי מתקצר והסבלנות שלי מתקצרת . אין לי שום רצון להיות נחמדה לאף אחד ואני אפילו די גועלית. קשה לי לשים את האצבע על מה כל כך מעצבן אותי אבל אני לחלוטין לא בעמדה השירותית שמצפים ממני כאמא להיות. לא בא לי לבשל לאף אחד (שמעתי לאחרונה יותר מדי פעמים: איחס, לא טעים לי, שוב פעם עוף וכו'), לא בא לי לסדר ולכבס, לא בא לי. פשוט לא בא לי להיות האחראית על הבידור בבית הזה ועל ההחלטה מה עושים היום, בא לי קצת אוויר וחופש במקום כל הבקשות: אני רעב, משועמם , צריך עזרה ב....

וכל זה עם ילד אחד.

זה לא שאני לבד בתוך זה אבל אני זאת שאמורה לקחת אחריות על כל זה ולפעמים בא לי לחזור להיות ילדה ולהגיד פשוט

לא בא לי!!!!

(לא אוהבת את עצמי ולא אוהבת את הכתיבה שלי אבל מרגישה שפה המקום שלי להוציא קצת קיטור)