המקום של ג'וליאנה

אני לא אוהבת לקחת איתי מטריות. אני לא אוהבת את הסרבול שהחורף כופה עלי המסורבלת מטבעי.

והיום גיליתי כמה נעים ללכת בגשם ללא מטריה בראש זקוף.

כן, נרטבתי אבל הרגשתי את הגשם. הרגשתי שהחציצה ביני לבין הגשם מיותרת.

שיעורי הקפוארה של נן הם הזמן הזוגי של ושל טוליו

אנחנו לא תמיד מנצלים את הזמן הזוגי לזוגיות

אבל אנחנו יחד. גם כשאין צורך שנהיה שנינו.

אתמול קנינו שקית חטיפים במרכז המסחרי

והתישבנו על ספסל בגן המשחקים

והסתכלנו על הדשא והעצים הפורחים

ופשוט דיברנו.

האוויר נמצא במקומות הלא צפויים

ולפעמים אני לא מוצאת אותו

או שאני לא מחפשת אותו במקומות הנכונים.

לפעמים אני מוצאת אותו כשאני יורדת ממונית השירות.

והולכת ברגל לביה"ס ליד הגבעה המוריקה

עכשיו יש בה כלניות ורקפות.

לפעמים הולכת עם מוסיקה.

ובימים יפים במיוחד

אני מציעה לנן לחזור הביתה דרך הגבעה.

וזה תמיד אושר.

הוא לועס את גבעולי השומר.

מנערים את החול מהנעליים.

לפעמים מדברים לפעמים שותקים יחד.

אוויר.

היה היו פעם אימהות משקיעניות מדי שהחליטו להגדיל ראש ולהנהיג פעילויות חברתיות מחוץ לשעות בית הספר. בעיני הן משולות לאלה ששואלים שאלות קיטבג או לאלה שקוראים את חומר הרשות בסילבוס של הקורס במילים אחרות קוראים לזה הצטיינות. ואני כידוע אבירת הבינוניות שמעדיפה לעשות את המינימום ההכרחי. יש גם דבר כזה אימהות חפיפניקיות.

אבל אותן אימהות משקיעניות הכניסו למערכת החינוך מושג שלא היה בזמני: בית חם/בית מארח. ועכשיו זה חובה כתובה וממוסדת שפעם בשנה הורה (בואו לא נתיפייף-אמא) מארח קבוצה של ילדים שאינם בהכרח החברים של הילד שלו לפעילות אכילה יצירה וחדווה.

טוב, מה עושים באותו בית חם זה עניין של כל הורה מארח (אמא מארחת!) אבל מבלי משים נקבעו סטנדרטים שאסור לחרוג מהם:

בית חם חייב לכלול: 1. ממתקים והרבה מאד. 2. פעילות יצירה (פאק!) 3. פעילות בישול(פאק בריבוע).4. משחקי חברה. 5. ארוחת ערב.

נן היה כבר בכמה בתים חמים וחזר עם : א. המון ממתקים ב. כתמים לא יורדים מהבגדים ג. מטריה מקושטת ד. עציץ מקושט ה. חנוכיה מקושטת (עוד אחת!) ו. סופגניה מקושטת מעשה ידיו בהמון ממתקים. ז. דוח מפורט מה יש לכל ילד בבית (יש ילדים עם גינה וטרמפולינה ויש ילדים עם כלב)

וזה הזמן לווידוי קטן:

ילדים בני שש מפחידים אותי כשהם באים בקבוצה של יותר משני ילדים.

שילוב של פחד קהל, נחמדות יתר והבנה שילד יכול להיות מלאך ויכול להיות מפלצת קטנה.

ונגזר עלי כמו על כל הורה לשמש כבית חם לחבורה של חמישה כאלה. כמו זה שאני מגדלת.אלה שאוהבים לשחק בכדור בבית במקומות הכי לא מתאימים.

יהיו גם בנות. בנות נוטות לביצ'יות ולתשומת לב לפרטים.

תכונה שאינה רצויה במצב הבית שלנו.

עכשיו אני בשלב החרדות וההתעוררות בלילה בזעה קרה ובמקביל אני בשלב הסוואת החרדות כי זה בשביל נן ונן צריך ליהנות מזה.

צריך גם לשתף אותו בהכנות.

צריך גם להכין את הבית לקלוט את החבורה.

וצריך להיות נחמדה. תמיד. גם כשבא לך להעיף לילד כאפה. תתאפקי.

אבל יש כבר תכנית (זה יקרה עוד שבועיים)

הכנת מקלות שוקולד

הכנת אוזני המן כי פורים

רעשנים שעשויים מצלחות נייר מחוברות בדבק חם עם חצץ בפנים. כי חייבים יצירה.

משחק חברה (חבילה עוברת)

ארוחת ערב (פיצה וירקות, מסתמן)

לתת לילדים את כל הכבודה. רצוי להכין שקיות מראש עם שמות.

וכל זה לגמרי לבד כי הטוליו בחו"ל מטעם העבודה. אולי עדיף שלא יהיה נוכח כדי שלא יחטוף שבץ מכל הבלגן שהולך להיות.

שתבינו אני בונה את התכנית הארורה לבית החם הארור כבר לפני חודש. כן, חודש כי מופרעת קשב לא מאובחנת שכמותי חייבת לחשוב מראש על כל התרחישים והפרטים. כולל אילו חומרי יצירה לשאול מהעבודה. המון פרטים. המון!

בלי לשים לב אני עוד עלולה ליהנות מזה.

במערכת הבחירות הראשונה בחיי נן הוא היה בטן, בשניה הוא היה ילד בן שנתיים ובמערכת בחירות זו הוא בן שש וחצי ומודע מאד לסביבתו.

הלכנו מוקדם בבוקר לקלפי להצביע. טוליו עבד בתור מזכיר קלפי ואני תכננתי לנן יום כיף משולב כמובן באירוע ההצבעה (שלא תועד צילומית כי אני פארשית). גם הזיכרון הראשון שלי מהבחירות נע סביב גיל שש.

נן נכנס איתי מאחורי הפרגוד וכילד קורא הוא קרא לעצמו בקול רם את הפתק ששמתי מה שקצת פגם בחשאיות הבחירות אבל היה מאד משעשע. אחר כך הוא שילשל את המעטפה לקול מחיאות הכפיים של אנשי הקלפי.הסברתי לו שאין דרך אחת טובה ושכל אחד בוחר להצביע למפלגה שהולכתבדרך שהוא מאמין שהיא הכי טובה ושלרוב הפוליטקאים יש כוונה טובה גם אם אנחנו לא מסכימים עם הדרך שלהם.

אחר כך החלטתי החלטה "מקורית" לנסוע לתל אביב ליום כיף עם נן. ביקרנו במוזיאון ארץ ישראל בעיקר כדי לראות את הסרט על אסטרונאוטים בפלנטריום. מסתבר שזו הייתה חוויה חושית חזקה מדי לנן והוא די סבל מהסרט. הוא היה בטווח הגילים הנכון אבל עדיין מהצעירים. אח"כ החלטנו לנסוע לנמל ת"א ושם היה זוועה. המון אנשים ודוחק ונן היה עייף. אכלנו פיצה וגלידה באייסברג וחזרנו ברכבת עמוסה בני נוער וצוטטנו לשיחה של שלוש חברות מהתיכון שהחזירה אותי לתקופה בה אני הייתי חלק מחבורה צוהלת ורועשת כזאת. היה נחמד לגלות שגם בגיל הזה יש תבוניות. מה שמצחיק היה שגם נן גילה עניין בשיחה והקשיב בדריכות. אח"כ נן אמר לי שהוא פחד מהאיש שישב לידו כי הוא חשד בו שהוא הולך לגנוב לו את הסוכריה על מקל שהייתה לנו בתיק ולכן היה דרוך אבל גם הקשיב לשיחה כי היא הייתה מעניינת. אני תוהה מה הוא הבין מהשיחה.

היה מתיש מאד כל הנסיעות וההמולה סביבנו כך ששמחנו לחזור הביתה ומצד שני אני יודעת שאם לא הייתי מתכננת לו יום כיף הייתי מרגישה סוג של החמצה.

אבל תל אביב הייתה קצת יותר מדי בשבילנו. אני חושבת שיום כיף אמיתי הוא כזה בו כולם בעבודה ורק אנחנו מבלים אבל זה לא הכי מסתדר עם המציאות.

ובעניין הבחירות אני אוהבת את תחושת התקווה המעורבת ביאוש שיש אחרי הבחירות. יש דברים שלא משתנים אבל יש גם דברים שכן ותחושת השינוי או התקווה לשינוי זו התחלה של משהו.