המקום של ג'וליאנה

יש לי אחיין חדש.

למי שלא יודע, מבחינה ביולוגית אני בת יחידה. מבחינה לא ביולוגית יש לי אח ואחות.

המשפחתולוגיה המשונה שלנו העסיקה בית ספר שלם כי אחותי ה...חורגת (?) היא גם בת גילי. היא נראית ההיפך ממני (גם האופי שלה שונה) אבל מגיל שבע כשהורינו התחתנו אנחנו אחיות והיינו באותה תנועת נוער, באותו תיכון ואף באותו חדר (!!!). אני חושבת שעד שהיא נישאה בגיל 19 היינו די מסוכסכות על רקע השונות שלנו וכל אחת והחרא המשפחתי שהיא סחבה על גבה. אני לא גאה לומר שאני הייתי הגורם הקשה.

מאז שחיינו זרמו לכיוונים שכנראה הכי התאימו לנו הקשר שלנו יותר חם אם כי מערכת היחסים שלנו לא כוללת שיחות של אחת ליום או אחת לשבוע בעיקר בגלל... החיים. יש לי גם חברות ולכל אחת יש חיים  משלה.

נולד לה בן חמישי.  הייתי בברית והרגשתי שאני לא שם מספיק בשבילה גם כי אין לי מקום להיות שם בשבילה. אני גרה רחוק. היא מוקפת באמא (שלה, לא שלי) ובחמות מאד תובעניות ושתלטניות ובזכות זה שהיא גרה בישוב יש לה גם מערכת תמיכה שלמה של חברות.

היא דתייה (לא חרדית אבל הרד קור) הדתיות שלה לא מפריעה לי אבל הרגשתי מאד לא שייכת למערכת המאד דתית שהיא חיה בה. היה לי קשה עם הדוגמטיות . הילדים שלה מקסימים והיא וגיסי הורים נהדרים ולדעתי הצליחו מאד בחינוך של ילדיהם.

וכאן הגענו גם לקשר שלי לאחיינים שלי. לאחיין הראשון אני הכי קשורה כי הייתי נוכחת הרבה יותר בחיים שלו (כשנולד הייתי רווקה וגרתי אצל ההורים). אני גם קשורה כי יש בו תכונות שמאד מזכירות לי אותי. הוא וגם אחד מאחיו מאד אוהבים לקרוא(אפילו בברית הם לקחו ישר את הספרים שקיבלו מסבתי. פנו לאיזו פינה והתחילו לקרוא, מהר מאד לא היה עם מי לדבר-תמונה נפלאה בעיני). לאחיינים היותר קטנים אני לא קשורה בעיקר כי הם קצת זרים לי ויותר מזה, אני זרה להם. יש משהו שכואב לי בזה אבל אני מרגישה שאני לא יכולה יורת מדי להתקרב לעולם  ש אחותי ולחיים שלה כי החיים שטובים לה היו ממש רעים לי וכל מפגש כזה הוא תזכורת צורבת בשבילי. יש לי בעיה עם דתיות דוגמטית.

היא אדם נפלא והייתי רוצה לפגוש אותה יותר מחוץ לעולם שהיא חיה בו אבל זה פחות ופחות מתאפשר. עוד לא מצאתי את המרחק הנכון או שמא את הקרבה הנכונה.

אחי הוא למעשה אחיה (משני הצדדים כך שהמילה חורד חיה גם עליו) יש לנו אופי יותר דומה (שני עושי הבעיות במשפחה). גם הוא התחלן ועכשיו אנחנו בתהליך חדש של בניית הקשר מחדש בינינו כמבוגרים.אנחנו גם גרים לא רחוק אבל גם כאן הפלגמטיות של שנינו מפריעה לנו להפגש יותר.

הוא אגב בן המשפחה שטוליו הכי קרוב אליו. יש בו גם תכונות שמזכירות את התכונות של טוליו.

אני שמחה שיש לי אותם ואני זוכרת את הניסיון כל חיינו הצעירים והבוגרים לתת הרגשה של משפחה אחת רגילה. דווקא בחיינו הבוגרים אני מרגישה לפעמים כל כך בת יחידה. אני מאמינה שיש אחווה והם מעבר לחברים אבל אני רואה את ההבדל. אני יכולה רק להעריך את אמא שלי ואבא שלהם שבאמת עשו מאמץ כדי שנהיה משפחה ולאבא שלהם אני קוראת אבא. זה עוזר לי גם כי אבי הביולוגי לא נוכח בחיים שלי אז אין כפילות.

ובכל זאת לפעמים מרגישים את סימני האיחוי במשפחה שלי.למשל המחסור במריבות משפחתיות עסיסיות כאלה בין אחים. אין לנו את זה כבר שנים. אנחנו יותר מנומסים פלוס אחד לשני. כילדים גרנו יחד והיינו יותר סיר לחץ משפחתי אמיתי כזה.

אבל זה מה יש.

הקבלן של הבניין בו אנחנו גרים כנראה חשב על "האח הגדול" בתור מודל וכדי לספק את צרכינו הלכאורה מציצנים הוא מיקם את החצר הענקית של שכנינו מתחת לחדר השינה, החדר של נולי, הסלון והמטבח. במילים אחרות בכל הבית. שכינינו היקרים הם משפחה חמה וחובבת "על האש" בדרך כלל לכל השבט. רצה הגורל והשכן הוא גם בעל חברת קייטרינג ובעל תחביבי ניסור שפצור שדרוג וגננות.

במילים אחרות הם בהחלט מנהלים את רוב חייהם מתחת לבית שלנו בחצר.

אנחנו לא משביתי שמחות ולפיכך שותקים גם במקרים של ניסור שקשוק והמהום ב10 בלילה, גם במקרים של משתאות שמחה עד חצות וגם במקרים שאנחנו מאד רעבים ונורא מתחשק לנו שיכינו גם לנו איזו צלחת מכל טוב הארץ שנפרש לנגד עינינו הכלות.

זה לא שהם לא נחמדים, הם נחמדים, חברותיים וצעקניים כמו שרק ישראלי ממוצע יכול להיות (זו לא משפחת בובליל למקרה שתהיתם אלא כמה רמות מעל).

 לא כולם מסתגרים ושקטים כמונו (טוב, נולי די שובר את הדימוי הזה של שקטים ולמעשה הוא רוקד להם סטפס על הראש ומשחק בכדור שחמותי שתחייה קנתה לו אז תשכחו משקטים).אם כי לקח להם שנה עד שאמרו לנו שלום. נראה לי שעזיבת של המשפחה הקודמת שברה את ליבו של השכן כי הבעל היה בוועד הבית והיה חולק איתו מטלות כמו הכיסוח השנתי של הבוגנוויליה.

ומצד שני זה קצת מביך להגיד להם שלום כשאני תולה את הכביסה כי זה יותר מדי "שכונה"  וכי זה שם אותי בעמדה מציצנית אם ארצה ואם לא. קצת חבל לי לשבור את האשליה של הפרטיות שיש להם (כנראה) בכך שאני מנופפת להם מעמדת תצפית כה אסטרטגית.

אבל היי, הם מנצלים את הגינה שלהם ואנשים שמשתמשים במה שיש להם ראויים בעיני להערצה. אנחנו בקושי משתמשים במרפסת כי היא מטונפת ואם כבר מנקים אז חבל להשקיע את האנרגיות דווקא בה. בסוף לא מנקים כלום.

אבל היי2 לשכן יש תחביבים בגיל חמישים כמו לנפנף ולנגר ובכלל הוא נראה לי כמו גבר מועיל מאד שעושה הרבה בבית.מין בוב הבנאי של גרסת הלבנט.

אבל היי3 כל משפחה מתווכחת ליד השולחן אז למה שהם יהיו שונים רק כי השולחן שלהם בחוץ?

אני שמחה לבשר שהמועקה של הפוסט הקודם בתהליך התפוגגות. ועכשיו מגיעים "אחרי החגים" ואני רואה את זה כהזדמנות לחזור לנוע.אם מסתכלים לאחור אז החופשה הייתה לא רעה בכלל עם ינון נכון של חברים משפחה פעילות ומנוחה.אבל די, מספיק.

נולון עכשיו בשלב של לשכב לישון ואז לבקש מים ולנסות לשחק איתנו ולמשוך את זמן השינה. אתמול היינו כבר על הקצה אז בשלב מסוים כשהיינו במיטה שלנו ונולון ביקש מים אז צעקתי לו: "אנחנו לא בבית". (זה היה קצת אכזרי אבל סיקרן אותי לדעת איך נולון יגיב לזה) ואז אנחנו שומעים אותו עונה בתמימות: "איך אתם לא בבית?" בשלב הזה טוליו ואני התפוצצנו מצחוק. יש לנו ילד גאון ! (הבאנו לו מים. אנחנו לא כאלה אכזריים).