המקום של ג'וליאנה

שירי ילדים מקסימים. מה עולה לכם לראש כשאתם נתקלים בשם כזה של בלוג. אז זהו שלא...

הבלוג מספר בשירים קצרצרים את הסיפור של נטלי. סיפור של התעללות ושל ילדות שהיא סיוט.

נכון, או לא זה לא משנה. במציאות יש נטלי שאולי קוראים לה או לו בשם אחר. ואולי חלקינו היינו קצת נטלי ואולי היינו קצת הילדים שמתעללים בנטלי. ואולי גם וגם.

אחד מהילדים שמוזכרים שוב ושוב בבלוג כילדים שמתעללים שמו במקרה או שלא במקרה ינאי. ומעבר להלם הראשוני שתקף אותי מעצם המפגש של השם של הילד האהוב שלי בהקשר כל כך פוגעני וכואב זה גרם לי לחשוב עד כמה גם הילד הפוגע הוא ילד שיכול להיות אהוב ומושלם בעיני אימו ובכל זאת הוא יכול להיות גם מפלצת.

וכל כך חשוב שאנחנו כהורים נשים לב מה עובר על הילדים שלנו לטוב ולרע. מתי הם נפגעים ומתי הם פוגעים.

ואולי אותה נטלי שסופגת כל כך הרבה בחייה תהפוך גם למתעללת? הרי המרחק לא כל כך גדול.

והרי בשיח ההורי תמיד יש את הדיבור הזה על הילד המנודה כי הוא מוזנח ועד כמה חשוב לנו שזה לא יהיה הילד שלנו.אבל אנחנו גם מצדיקים בצורה עקיפה את ההזנחה והרתיעה של הגננת. אנחנו תרבות שסוגדת למושלם וליפה וילדה עם פנס בעין ושיער פרוע ובגדים מוכתמים זה לא דבר שאנחנו רוצים לראות. אבל מצד שני הילד המוזנח הוא זה שזקוק להכי הרבה תשומת לב. לעידוד של הגננת שצריכה עם כל הקושי להתגבר על הרתיעה מהמראה החיצוני ולהגיע לילד.זה הרי מתחיל בגן.

רוב הגננות לא כאלה. גם רוב המורות לא כאלה.

אני את הילד שלי השארתי בגן פרטי כי תהליך הגמילה מחיתולים לא עבר חלק וחששתי. שמעתי את השיח הזה של הורים המצדיקים בעקיפין נידוי של ילד לא גמול בגן עירייה. הילד אחרי הכול מסריח. וזו רק דוגמא אחת לאכזריות הזאת שיכולה להיות פתח להרבה תחושות של אכזריות ופגיעה נפשית בילדים.

ומה עם אמא שאין לה אופציות. שהיא חייבת לפרנס בשלוש עבודות והילד שלה חייב להשלח למסגרת ציבורית? אין לה זמן ואמצעים לטפח אותו. אין לה זמן להיות איתו....

המון שאלות ומעט תשובות. אני יכולה להגיד רק תודה לכותב/ת הבלוג שעוררה אצלי את המחשבות האלה על ילדים כמו נטלי שקיימים. צריך קצת להסתכל עליהם. אולי להגיד להם מילה טובה מפעם לפעם ואולי יותר מזה.

אז החלטתי בספונטני אחרי כמה סידורים בבנק להסתפר והסתפרתי בספונטני אצל ספר חמוד עם טכניקה שלא הכרתי אבל השיער בסוף נראה אותו דבר. אולי אחרי יום יומיים זה יהיה יותר טוב.

ואחר כך החלטתי בספונטני לקחת את נולון המצוברח לגינת השעשועים ושם הוא פגש חבר מהגן. וכרגיל ראיתי כמה אני אמא מגוננת מדי. זה מתיש להיות אמא מגוננת מדי וכשניסיתי להיות פחות מגוננת אז נולון לא הכי הבין מה פתאום אני נותנת לו להסתדר לבד. תהליך כנראה...

הייתה פגישה מאד מוצלחת בקבוצת הביבליותרפיה. כן, כותבים שם ומתערטלים נפשית אבל זה בסדר כי רוב הקבוצה זורמת אם אותה התערטלות אבל מי שלא רוצה לא מוכרח. אני דווקא אוהבת להתערטל נפשית (דא, יש לי בלוג) ויש משהו מאד משחרר בזה. הקבוצה כמעט מתנהלת מעצמה והמנחות פחות מורגשות. טוב לי עם זה.

שתי בנות עצרו אותי ברחוב. תיכוניסטיות ששואפות לצומי וכנראה שמנסות להשיג אותו דרך העבורים והשביםם. הן חשבו בהתחלה שאני עובדת סוציאלית ואחר כך ניחשו שאני מתחום החינוך. כן, ממש קשה לנחש כשרואים אותי. יש לי פרצוף של החננה האולטימטיבית.  ואז אחת מהן החליטה שזה מגניב לספר לי על מה שהיא עברה בחיים. התעללות מינית ואונס ומה לא אבל את הכל היא אמרה בטון כזה מבודח שהיה ברור לי שזו הסתלבטות. לפני כמה שנים הייתי מאמינה לה.  בחיי שעם הגיל באה קצת חוכמה.

התעלמתי והלכתי. יש יתרון לממהרים.

אחר כך לא מיהרתי. הלכתי לקפה מודוס שפעם היה אחד מהבתים הרבים שלי בירושלים. הוא השתנה פיזית אבל לא שינה בעלים והבעלים כרגיל שאל אותי: "מה תרצי חברה"... וכרגיל הרדיו היה פתוח על קול המוסיקה. אבל לעומת זאת כבר אין להם את הקפה בטעמים. לומדים עם הגיל ליהנות מכל דבר שנשאר כמו שהיה.

ובכל זאת הבורקס הנפלא שלהם נשאר. רק אצלם נאי מרשה לעצמי בורקס.

התפנקתי לי עם קפה ובורקס וערימת עיתונים מטורפת ממנה למדתי על אופנת החורף (דיכאון טוטלי, יכולתי להגיד את זה קודם).

מחר יום סמי חופשי וזאת כי מחכה לי רשימה לא קצרה של סידורים.

אבל סוף השבוע בפתח. הידד!

קמפוס הר הצופים

היחיד שמזהה אותי

הוא הבריסטה מהקפה

איטלקית

שפה יפה

ופחות מובנת

ממה שחשבתי

מתי ש' מתי ז' מתי צ'...

זאת לא אדע

לא מבחינה בין גוצי לגוווצי.

אמא חוזרת לביצפר