המקום של ג'וליאנה

אני ביום שגרתי כזה ואפילו קצת תובעני מגלה שיש משהו מאד מערסל ונעים בשגרה. זה אל כאילו הכול מושלם או משהו אבל בסך הכול אני מרגישה שזה יום שהתמודדתי בו יפה.

שמח לי שבעבודה הזמנית שלי (החלפתי מישהי בשבתון) קנו לי מתנה ועוד כזאת קולעת: מחברת יפה עם כריכה קשה וסט עטים צבעוניים "כי את אוהבת לכתוב". קיבלתי פה מסר יפה שמעריכים את מה שעשיתי ושרואים אותי יותר ממה שהרגשתי.

קנינו לנן זוג משקפיים חדש במקום הישן שהיה כל הזמן נופל לו על האף. הזוג החדש שונה מאד מהישן אבל המסגרת מחליפה צבעים והמראה הכללי מגניב. מאד מתאימים לו משקפיים.

היום לקחנו את המשקפיים מהאופטיקאית בלי נן שהיה בחוג. קיבלנו במתנה שתי סוכריות על מקל וטוליו ואני מצצנו אותן בשקיקה והרגשנו קצת ילדים בעצמנו. תחושה של הפקרות מתוקה.

היום נן לא פחד בכלל בגן. היו לו פחדים מכמירי לב שאשכח לקחת אותו. וכל יום אני מנסה לבדוק איתו אם פחד והוא ענה לי בחיוך רחב שהיום הוא לא פחד בכלל.

הצלחנו אפילו לדחוף רופאה לסדר היום העמוס (הנן משתעל בצורה מפחידה עד כדי כך שהתקשרו אלי מהגן וזה כשלעצמו תמריץ לרוץ לרופא) הרופאה נתנה לנן סירופים במקום אינהלציה (ניג'וס כשלעצמו) וזה מקל מאד.

וחוץ מזה צפויה לי שיחת טלפון עם הגננת. אני תמיד במתח לפני השיחות האלה כי תמיד אני מגלה בהן דברים על הילד שלי שצד אחד נורא רוצה לגלות וצד אחר מעדיף לא לדעת. הרי בכל ילד ניתן למצוא את הצדדים הפחות חביבים שלו וילד בגן מתנהג אחרת מבבית. הגננת עושה עלי רושם כללי טוב ולכן אני באמת רוצה ליצור דיאלוג ומצד שני אני במתח.

האם פרויקט ספר בשבוע הוא ריאלי?

אני מאד רוצה ליזום פרויקט כזה ולכתוב על הספרים שאקרא.  גם ובעיקר מתוך הבנה שאני צריכה מסגרת גם לפעילויות הפנאי של כדי לא להתפזר יותר מדי.

פעילות הפנאי הנוכחית שלי די מביכה . אני משחקת במשחק שבמשפחתי נקרא ציפורים כעוסות. אני מניחה שאתם מנחשים באיזה משחק מדובר. הבעיה היא שילדים בני חמש מאאד אוהבים משחקים כאלה שמטרתם לפוצץ חזירים וקופים עם צחוק מעצבן (אבוי, לא חינוכי) במילים אחרות אני עוברת תהליך של דביליזציה.אבל מלמדת את הילד שלי משחק הוגן מהו. תור אני תור הוא. בתשעים אחוז מהמקרים זה עובד ביתר המקרים אני גונבת תורים מחוץ למניין (ומפצה את הילד ברצף משחקים ומסבירה לו שלא הייתי בסדר ושלא ילמד את זה ממני). הוא גם למד ממני מילה חדשה-טימטומת.

מה שכן ראיתי את הרשימה המסוכנת הזאת וכבר התחלתי להזיל ריר. ספרים חדשים עושים לי את זה מאד.

נן מגלה כל פעם את גבולות העולם והחיים. הוא מאד רוצה נוכחות אלוהית  בחייו ואני שלא גיבשתי דעה אמיתית לגבי אלוהים אבל נוח לי לחשוב שיש משהו אומרת לו שיש כאלה שמאמינים באלוהים ויש כאלה שלא.

נן החליט שהוא מאמין ואמר לי שהוא אוהב את אלוהים בגלל שברא אותו וברא אותנו להיות ההורים שלו והוא גם מאמין שאלוהים אוהב אותו.

אני מרגישה שזה נהדר לחיות בתחושה כזאת. אני גם מרגישה שמותר להיות חילוני מאמין.

אחר כך נן אמר לי שאם אבא שלו ימות הוא ירצה שאנשא מחדש כדי שיהיה לו אבא . אני נדהמת שהפחד מאובדן קיים בגיל כל כך צעיר. אמרתי לו שאנחנו מקווים מאד שלא נגיע למצב הזה. כולנו בריאים וחזקים וחיים ועלינו לשמוח על כך ולא לצפות למוות.

אבל ברור לי שאין לי תשובות אמיתיות בשבילו. זה מתסכל וכואב לדעת שכולנו נצטרך בשלב זה או אחר להתמודד עם זה וכואב לי על אנשים שמתמודדים עם זה בגיל צעיר.