המקום של ג'וליאנה

החברה שלי עכשיו היא אשה קטנה  שנוסעת בהליקופטר אדום.

(והמבין יבין...)

מזכיר לי ספר שמתאר ילד בכל מיני מצבים, שמח עצוב וכו' וכו'

חסרים לי מאד פעלי עזר שמתארים את הזמניות של הלהיות. אני זה יכול להיות בעברית מצב קבוע (אני יהודיה) ומצב זמני (אני עייפה)

אני רוצה לכתוב עוד ועוד. אני רוצה שיהיה לי יום בו אני אספיק את הדברים שרציתי אבל הראש שלי לא מאורגן כל כך כי עייפות סוף השבוע מתחילה לטפס עלי.

אנחנו בעיצומו של מאמץ משפחתי לעזור לטוליו להספיק דברים בעבודה שלו אז זה יוצר מצב של ימים גדושים וארוכים ופעילים ויוצר גם הרבה זמן איכות אמיתי שלי עם נולוני בו אנחנו מנסים דברים חדשים כמו לצייר יחד (הוא עדיין לא מצליח אבל מגלה עניין). נולון מנסה גם הרבה דברים לבד כמו לרקוד על שולחן הסלון של סבתא של אמא שלו, לדפדף בספרים במהירות שיא, להוציא דברים מארגז הצעצועים ולהחזיר ולרקוד עם אימא שלו לצלילי "היה לי ברווז ואהבתי אותו".

אופטימית אבל עייפה.

אני עכשיו בתקופה כזאת של חיים על טייס אוטומטי ולא בא לי להחליט אם זה נכון או לא לחיות ככה.