המקום של ג'וליאנה

אתמול עצרה אותי שוטרת.... כבר נשמע מרגש, נכון?  אז זהו שפשוט נסעתי לא חגורה במונית השירות. טיפשות לשמה, בל נכחיש. ולא רק שלי כי כל הנוסעים נסעו לא חגורים. עיכבו אותנו כחצי שעה כדי לבדוק את הפרטים ולרשום אזהרה וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה "סוף סוף קורה משהו מעניין"...

לעובדות הזרות שנסעו גם הן באותה מונית שירות זו לא הייתה אפיזודה מעניינת אלא חווויה מפחידה. אף שוטר מבין השניים שטיפלו במקרה לא טרח להסביר להן באנגלית או לבקש ממישהו שיסביר להן למה לוקחים להן את הדרכונים. ומה פירוש הטופס שהן קיבלו שכולו היה בעברית. נוסעת נוספת ואני הסברנו להן מה קורה כשאנחנו הבנו מה עושים ולמה ממתינים. אבל הייתה תחושה שלשוטרים יש אינטרס להשאיר את כולנו בחוסר ודאות. לקחת מאדם תעודת זהות או דרכון ומספר טלפון (מול כולם ולא בפרטיות)ולהשאיר אותו לחכות במונית זו לא התנהגות. אני סתמתי את הפה כי ממש לא התחשק לי להיות עצורה בעוון העלבת עובד ציבור במילוי תפקידו או ווטאבר . הייתה לי תחושה שמפעילים עלינו כוחנות שלא במקומה.

בסוף כולנו קיבלנו אזהרה רשומה מה שאומר שאם בפעם הבאה נעבור את אותה עבירה אנחנו צפוים לקנס.

בימים האחרונים הרגשתי בעוצמה רבה את ההתרחקות והקירבה לנולי. זה התחיל ממריבה נוראית ליד הגן שעד היום אני זוכרת בזעזוע כי היא כללה בכי של חצי שעה מצידו. הייתי קשובה וניסיתי להבין מה הגמדון הזה רוצה. הוא למעשה לא רצה הביתה מהסיבה הפשוטה. הקניון קרוב יותר, הוא עייף ולא פעם היינו הולכים לקניון. לא עזר לו שאמרתי לו שהיום הולכים ישר הביתה. הגוף שלי ממש כמה להגיע הביתה ולבצע משימות שחיכו לי בבית וגם אם לא לבצע. להירגע קצת בבית.

המריבה הזאת גרמה לי לכעוס בעוצמות שלא הכרתי ואפילו לנתק מגע באיזה שהוא שלב. למזלי טוליו נכנס מהר לתמונה ופשוט היה איתו את רוב אחר הצהריים. ובערב נולי שאל אם אני עדיין כועסת עליו אמרתי לו שכבר לא ושיזכור שאני תמיד אוהבת  והסברתי לו שכעסתי כי הרגשתי שהוא השתמש בבכי ככלי ביטוי ושבעיני לא לגיטימי לבכות כשאפשר לדבר. מותר לבכות רק כשרוצים לבטא כאב או צער.

יומיים אחר כך נסענו לסבתי. לאחר הניתוח ביום החופשי שלי אני לוקחת את נולי בצהריים ואנחנו נוסעים במונית שירות ובאוטובוס לירושלים. בשביל נולי זו הרפתקה  נפלאה. עמדתי באוטובוס ונולי ישב ואז הוא שאל אותי אם קשה לי לעמוד. הדהימה אותי היכולת שלו לגלות אמפטיה ולראות אותי מולו.התגלה נולי חדש מולי.

כאשר נולי התעורר בלילה מחלום רע וקרא לי באתי אליו והייתי איתו קצת ואז הוא פתאום נפתח והתחיל לספר לי על ילדים בגן. בשלב מסוים הוא אמר לי," את עייפה אמא , לכי לישון אני אסתדר". אני חושבת שמאז המאוהבות שלי בו עלתה מדרגה.

המשפט המקסים של דנה ספקטור על האימהות המשקיעניות שאופות לילדיהם זכרונות גרמו לי לחשוב הלוואי שאני מצליחה לאפות לילד שלי זיכרונות טובים.

בעקבות עובד זר

מכירים את זה שדווקא ביום שאתם הכי יודעים מה תרצו לעשות כשתגיעו הביתה כל התכניות מתחרבשות ואין חשק לכלום?

מכירים את זה שאתם אורזים תיק נסיעה לילד שכולל פשוט הכול חוץ ממגבונים לחים וטישו ונחשו למה אתם הכי זקוקים ברגע האמת? , נכון מאד...

מכירים את זה שאתם שוכחים שלילד יש גופיות כי הן מסתתרות דחוסות בתיק הבגדים להחלפה?

מכירים את זה שהטלפון שהכי חיכיתם לו מגיע בזמן הכי לא מתאים (רצוי עם ילד צורח ברקע).

מכירים את זה שאוכלים גלידה והילד נתקע עם הגביע ש-ע-ו-ת. הוא כבר לא רוצה גלידה והיא די נמאסה עליו אבל הוא לא יניח את הגביע לרגע וגם לא ייתן לך לחסל לו את הגלידה , הו לא! הגלידה תגמור על הבגדים ולא בקיבה שלך.

מכירים את זה שפתאום אתם מגלים אבן לגו במיטה הזוגית שלכם? או בתיק לעבודה? או מכונית קטנה?

מכירים את התסכול המוזר בלגלות שמסרק הכינים יצא נקי לגמרי למרות שהגננת אמרה שהיא ראתה כינים?

מכירים את זה שמתחשק קפה דווקא ברגע שלכל הבניין מתחשק קפה? ובדיוק בתור שלך נגמרו העוגיות.

מכירים את זה שהעתקתם משהו מזמן בוורד ושכחתם ואז אתם מדביקים אותו באקראי על משהו לא קשור בכלל?