המקום של ג'וליאנה

אתמול היה לי יום בהחלט מופרז. ארבעה ילדים זה הפרזה אמיתית לכוחות שלי ולא אחזור על זה שנית.

בעיתוי מושלם קראתי את זה.

ניצה מזר יניב מגדירה את ההנאה בנתינה כך:

"יש כמה מדדים שיכולים לתת לנו אינדיקציה מצוינת ל-האם אנחנו בגבולות השפע או שעברנו את הקו:

 1. הנאה – כשעושים דברים מתוך שמחה, כשנמצאים בנתינה מבלי תחושת הניצול יש תחושה עמוקה של הנאה.

אם אתם מחוברים לעצמכם ויודעים מה גורם לכם שמחה, ומה גורם לכם הנאה, זה יכול להיות מדד מצוין.

אם אתם יותר נוטים "לעשות את הדבר הנכון", זאת אומרת אתם יותר מחוברים לרצונות של אחרים ופחות מחוברים לרצונות שלכם, אזי יהיה לכם יותר קשה לדייק ולדעת מתי באמת משהו ממלא אתכם הנאה, פשוט כי הנאה נמדדת אצלכם דרך הרצון של אחרים. "

כל יום לומדים משהו חדש.

מסיבת חנוכה הייתה נחמדה. פחות רועשת מהמסיבות שהיו בגן הקודם (והפרטי) שלו וזה דווקא היה נחמד. הדבר היחיד שהפריע לי קצת היה התחושה שהילדים כל הזמן דרוכים ומנסים להיות בסדר ולעמוד בתנועות שלימדו אותם. ככל הנראה הבטיחו להם את הסביבון שיורד מהתקרה ומלא בממתקים רק אם יהיו צייתנים.

השיטה הזאת עובדת כל פעם...

אבל התנועות של נולי כשרקד היו יפהפיות בעיני. נולי המתוק שלי גדל ורואים את ההבדל משנים קודמות בהן היה מתקשה לעמוד בקצב של כולם, הקואורדינציה שלו הייתה פחות מפותחת וכו'.

אחרי שקיבל את סביבון הממתתקים המיוחל שאלתי אותו מה קרה לחיותה בריאותה (דמות שמלמדת ילדים על בריאות) והוא ענה לי שחיותה בריאותה עזבה את הגן אחרי שסביבון הממתקים נכנס.

אתמול הוא בא עם סיפור חדש. הוא למד על "אין ואבל" במקור קין והבל. סיפור מסובך להסביר לילד. הוא סיפר לנו שקין קינא בהבל כי אלוהים אהב את המתנה שלו יותר. ואז הוא שאל ברצינות: מה זה קינא? גם לא היה ברור לו מה זה אומר הרג ומאד סיקרן אותו איך קין הרג את הבל. אמרתי לו שהוא היכה אותו בראש עם אבן (למה לא באקדח?) ושהוא לא חשב שהוא יהרוג אותו אבל הוא כל כך כעס שהוא לא היה מודע לכוחו.

זה מעניין להתחיל להתעמת עם נושאים קשים כמו מוות. וקצת מוזר לי שמלמדים אותם סיפור כל כך טעון כבר בגיל הזה.

זה התחיל מהחלטה לקחת יום חופש כי הודות לנהלי הגן הנפלאים הגן מסתיים ב 11 בגלל מסיבת חנוכה והצהרון מתחיל ב 13:30. הבנתי שהלך יום העבודה כי עד שאסע אצטרך לחזור. זה המשיך בשאלה תמימה של אמא של החבר של נולי איך אני מסתדרת באותו יום. וזה המשיך בהתנדבות לקחת גם את הבן שלה, טובה לחברה, בכל זאת. כמה שעות אחר כל מתקשרת אמא של חבר אחר של נולי שהיא גם חברה של האמא הראשונה. אותה שאלה אותה התשובה כן, לוקחת גם את הבן שלך.

ואז נזכרתי שאמרתי לאמא של הילדה שאני שומרת עליה שאני לא יכולה לקחת את הילדה שלה. הלב היהודי הרחום שלי התחיל לפעום כי חשבתי כמה מביך יהיה אם אתפס עם להקת הילדים (וחוץ מזה ממנה בניגוד לאחרים יוצא לי כסף) אז התקשרתי אליה ואמרתי שגם היא יכולה.

קייטנה של שלוש שעות.

ואז נזכרתי שלא שאלתי את פי הנער. לשמחתי הוא אמר ש"הוא שמח הרבה כי הזמנתי הרבה חברים והוא היה שמח פחות לו הזמנתי אחד".

בפועל צריך להצטייד בטישו, כי יהיה בכי וגם אם לא האף של כולם זב, בועות סבון כי זו פעילות שמחזיקה יחסית הרבה זמן (אני יודעת, מדדתי), דפי צביעה של גיבורי התרבות שלהם (באז שנות אור וברבי כי יש גם בת), חטיפי דגים כדי שלא יגידו שאני מרעיבה ילדים. אולי נלך  קצת לגינה שליד הגן כדי להעביר שעה ואחר כך עוד שעתיים בבית.

לא נורא, שתי אימהות שחייבות לי טובה (אבל אני לא קטנונית) ואמא אחת שחייבת לי כסף .

אני כל כך אוהבת שבתות בהן אנחנו מוציאים את האף מהבית ומטיילים. אתמול נסענו לאפולוניה עם חברים . למעשה אני נהנית לגלות כמה גם החברים שלנו מכירים אותי ויודעים שסביבת ים עושה לי טוב. אני אוהבת את הריח של הים. אני אוהבת להסתכל כמו שסבתי לימדה אותי על הגוונים הרבים שיש בים. אני אוהבת את הבריזה הקלילה והמלטפת ואת הנוכחות המשתלטת של הים בנוף.

ערים עם ים תמיד קסמו לי. אולי בגלל האפשרות הזמינה הזאת לשלב את הים בשגרה. אני מקנאת באנשיםש רואים כל יום את הים. יש בו משהו מבטיח כזה.

נולי לא אוהב את הים. הוא גדול מדי והוא נראה לו כמו אוסף של סכנות פוטנציאליות. השלט באפולוניה שהזהיר שלא להתקרב מדי לקצה הצוק והראה דמות נופלת הטריד את מנוחתו. גם הבן של החברים שלנו חשב כל הזמן על הכרישים שבים (כנראה בהשפעת כספיון) ושניהם לא הבינו למה יש אנשים שמרצונם החופשי נכנסים למים.

ובכל זאת הם נהנו. אולי כי הים היה מספיק רחוק וכי רחצה לא הייתה כלולה בתכנית.

ואני חשבתי שאולי יש משהו שאנחנו לא מבינים בעצמנו. למה אני כל כך כמהה לים ולמה נולי כל כך נרתע מהים ולא מדברים אחרים.

אני למשל פחדתי מאש מאז שאני זוכרת את עצמי. עד היום אני לא מסוגלת להדליק גפרור בגלל הפחד. אני לא זוכרת כוויה רצינית או אירוע שגרם לי לפחד. ובכל זאת הפחד הזה עדיין טבוע בי.

אני רוצה שהשבוע יהיה שבוע בו לא אהיה הרטננית שהייתי בשבוע הקודם, שבוע של זרימה ותכניות כיפיות ויעילות רכה ותשומת לב מחודדת לפרטים הקטנים.שבוע בו אני אהיה נוכחת בבלוג יותר, אכתוב יותר ואגיב בזמן אמת כמו שמגיע לכם.

אפשרי