המקום של ג'וליאנה

אני חושבת  על המוות הפתאומי של אריק איינשטיין. זה מזעזע לחשוב אבל יכול להיות שנחסך ממנו הרבה סבל במוות הפתאומי הזה. אם היו מצילים אותו הוא היה חי חיים קשים במצב סיעודי והיה מת בעוד כמה שנים .

ומצד שני זה כל כך מפחיד, זה מזכיר את הפגיעות הגדולה שלנו בחוסר הידיעה איך נמות ומתי. בקטיעה הפתאומית הזאת של חיים בלי יכולת אמתית להיפרד ו"לסגור את הבסטה". אולי אף פעם אנחנו לא יכולים באמת להיפרד מהאנשים שאנחנו אוהבים אז זה כמו למשוך את הפלסטר במכה ולחסוך את הכאב שתהליך גסיסה מזמן.

משהו באריק אינשטיין היה מאד מובן מאליו, כאילו הוא תמיד היה שם. השירים שלו היו משהו נחמד ברקע ודווקא אחרי מותו כששומעים אותם במינון מוגבר מאד אני מגלה אותם מחדש ומתפעלת מהשילוב הזה בין מילים חכמות ללחן שהוא גם פשוט וגם מתוחכם ולקול חם.

אני מרגישה שכמה שבאבל על אריק אינשטיין יש הרבה פומפוזיות וקלישאות (ככה זה בכלאבל, אם חושבים על זה. במוות יש משהו פומפוזי) יש בו גם משהו שנותן הרגשה שאנחנו חיים במדינה נורמלית שמתאבלת על זמר אהוב.

ומשהו בסיפור חייו של אדם מוכשר בטירוף שנגע בהצלחה והחליט או שחייו דחפו אותו דווקא להסתגר מצד אחד ומצד שני להיות נגיש ולתת איזו הרגשה של השכן ממול בנעלי הבית בלי צבא יחצנים שמפמפם אותו לכל עבר.

אולי רבים אבלים על מותו כי הם כמהים לפשטות הבלתי אמצעית הזאת שהייתה חלק מעולמו.

אני מוצאת את עצמי כותבת לעצמי פוסטים לבלוג ככה בין לבין בעיקר כי הכתיבה חסרה לי. אולי הכתיבה תופסת מקום בגלל שעכשיו ממלאים אותי דברים אחרים: ההתלהבות מהעבודה הדינמית שמזמנת לי מפגשים מעניינים ומפשרת לי לגלות בעצמי צדדים חדשים שהתחבאו אצלי. תחושה של הגשמת יעוד מסוים בדרך שהכי מתאימה לאדם שאני. זה נשמע מאד גדול אבל באמת שהתחושות האלה של שמחה ושל מסוגלות ויכולת להשפיע על אנשים הן תחושות ענקיות שלא הרגשתי בעבר בעוצמות כאלה. ויש גם תחושה אמיתית שאנשים מעריכים את מה שאני עושה.

ובכל זאת, אני לא כותבת ואני מוצאת את עצמי מתעוררת עם ראש מלא במחשבות שלא יצאו והן מתערבלות להן במין סלט שממש מזמין דפי בוקר אבל אין זמן ואין פניות רגשית ואין כוח לקום עוד יותר מוקדם מהמוקדם. הצורך לתמרן בין דברים שונים עושה אותי  מפוקסת יותר אבל לפעמים גם מוצפת.

ובכל זאת הייתי רוצה לדייק יותר בכתיבה שלי.  אני מאמינה שאגיע לזה. יש בכתיבה משהו מופנם ודווקא עכשיו אני במקום שדורש יותר מוחצנות. אני עוברת למקום של נראות גדולה בהרבה וזה משמח ולפעמים קצת מפחיד.

אתמול היה פיקניק כיתתי שעיקרו מינגלינג ותחושות של מאמץ לא להישאר בצד. שונאת את הסיטואציה והמתח לפני למרות שיש כמה הורים ממש בסדר שאני מצליחה לתקשר איתם. רענן שקד כתב על הצורך הנואש שלנו להתיידד עם הורים כדי שהילד שלנו יהיה מקובל חברתית. קצת פאתטי כי הם מסתדרים נפלא ביניהם בלי קשר אלינו.

וכך גיליתי שנן עומד לא רע בציפיות ביה"ס בהשוואה לילדים אחרים.יש ילדים שהם הרבה יותר מפוזרים שכחניים ולא מכיני שיעורי בית ועוד לא דיברנו על ההורים ששוכחים לקנות ציוד. זה די שעשע אותי לראות איפה אנחנו על הסקאלה.בכל זאת הרגשתי מזניחנית כשאמא אחת הזכירה תחרת ציורים.אבל זה בסדר כי זו אמא של ילד פטפטן.

וכך גיליתי שנן לא מספר לי הרבה דברים פשוט כי בעיניו הם לא מספיק מעניינים או חשובים. הייתה אמא אחת שהתקוממה על כך שהמורה המחליפה עשתה תחרות ציורים (מעשה לא חינוכי בעליל). נן אח"כ נזכר באדישות שהיה משהו כזה  אבל הוא לא השתתף כי הוא שונא לצייר (לא הפתיע אותי). הוא לא הרגיש שום דבר כלפי אותה תחרות.

וכך גיליתי שלפחות 8 הורים מהכיתה של נן הם דתלשיים (דתיים לשעבר) כמוני.כל אחד בראש קצת אחר אבל באמת שהופתעתי.

היום איחרתי לקחת את נן אז התקשרתי לאחד ההורים (יצא שלא מעט פעמים גם לקחנו את הבן שלו אז הרגשתי נוח עם זה) וכך התפנו לי שעתיים.אכולת רגשות אשם דיברתי עם נן כשהיה  בצהרון והוא נפנף אותי: בסה בסה בסה (בסדר) הבננננתי! נער מתבגר בן שבע וחצי.

שקט נורא. יותר מדי שקט. רוצה אותו בבית.

ואני ייחלתי לקצת שקט כשחזרתי מהעבודה אבל יותר מדי שקט.

ומחר אני אראה אותו רק בבוקר. כשאחזור הוא יישן וזה מדכדך אותי. אני זקוקה לנוכחותו יותר מאשר הוא לנוכחותי. כך נראה לי לפעמים.