המקום של ג'וליאנה

היינו קרובים הפעם. התעוררנו לגלות שהרחוב הסמוך לנו חסום ומאחורי הבית כבר ראינו עשן. מסתבר שהמלחמה באש התחילה בלילה.

האקראיות הזאת של כיוון הרוח ומספר הכבאיות שנשלחו ומי יודע מה עוד...

לא היינו בקו הראשון ופרט למעצר בית של שעתיים לא סבלנו מהשלכות כלשהן ואח"כ התברר שהדרמה גדולה פי כמה במקומות אחרים. כולל חיפה כולל נטף כולל טלמון.

ומה שדפוק זה שגם כשהיינו קרובים (יחסית!) לא היה לי שום מושג מה לעשות,מה לארוז, מה לקחת במקרה ש...

ואחרי הכול אני חושבת לעצמי, אולי צריך להכין תיק חירום אבל באותה מהירות שהיא באה המחשבה הזאת מסולקת. לארוז תיק חירום פירושו לתמצת את החיים שלך לתיק ופירושו גם להשאיר את הרוב מאחור.

ומצד שני יש משהו מפתה במינימליזם הזה של להשאר  דף חלק לבן  ולהתחיל מאפס . להסתפק רק במה שבאמת נחוץ להכיר בארעיות של החיים.

לא מפתה על כדי כך שאעשה עם זה משהו. לא מפתה ברמה כזו שזה מבטל את השבר של אדם שנשרפו לו כל החפצים המרכיבים תקופות שונות בחייו. 

קוראת על  רמה בן צבי שהייתה לה מסעדה בנטף בשם "המטבח של רמה". שמה הלך לפניה וזו הייתה מסעדה פלאית כזאת. לא ביקרתי בה מעולם אבל דמיינתי את המקום ואת החיבור הנפלא הזה לטבע.

והיום קראתי שכל מפעל חייה נשרף, המסעדה וגם הבית. 

איך קמים מדבר כזה?

וזה רק סיפור אחד. יש כל כך הרבה.

לפני חודשיים התחלתי ללכת למטפלת בפרחי בך ומה שהכי הקסים אותי בשיטה היה שהיא ידעה להרכיב לי תמציות שמתאימות למה שאני צריכה , לאחרונה היא הוסיפה לי את תמצית העשיה. 

ומאז אני מרגישה שאני פחות דוחה דברים. אפילו הגעתי למשימת המשימות שזה להחליף לארון חורף. זו משימה שדחיתי כבר המון זמן. גם החורף דוחה את הגעתו בהתאם אבל כבר לא יכולתי למצוא בגדים בארון.

חוץ מזה המרפסת שלי מטופלת יפה , יש כבר כמה נבטים  מבצבצים ממה שזרעתי.אפונה ריחנית וכובע נזיר. הם מזכירים לי שיגיע גם אביב.

וגם בעבודה אני מצליחה לשלב דברים במינימום זמן. למען האמת אין לי זמן לכלום ואני מגיעה לתקופה השואבת. נובמבר דצמבר הם החודשים שבהם כל המוקד שלי בעבודה. לפחות עכשיו אני רואה את זה בפרספקטיבה של הזמניות והדינמיקה הקבועה של העבודה. קשה לי לפעמים אבל פחות מבעבר. אולי כי למדתי להתנהל בתוך זה ולדעת לחלק את הזמן נכון וגם להציב גבולות. השנה זו פריצת דרך בשבילי עניין הגבולות ואני כבר לא מסכימה אוטומטית ומה שיפה זה שגם לומדים לכבד את הגבולות שאני מציבה.מי יותר מי פחות.

אי אפשר לייחס הצלחות לטיפול ספציפי אחד אבל אני מרגישה שעצם זה שאני מטפלת סוף סוף במה שצריך לטפל זה כבר סוג של דלק שמניע דברים. 

רק שימשיך.

לאונרד כהן

זוכרת את התחושה הכמעט מיתית כששמעתי אותו לראשונה. מוזר שחוויתי אותו קודם כל דרך הקול ואחר כך דרך המילים.

הוא נגע בנשמות רבות.

והוא הצליח להוציא אלבום פרידה מהעולם לפני מותו. לא להכחיש את המוות ולדעת להפרד, איזו יכולת מופלאה.

הייתי בהופעה שלו והוא הצליח להיות מופלא ובו זמנית מלא ענווה. זו הייתה חוויה כמעט מיתית להיות שם. זכיתי ולעולם אזכור לטוליו את זה שהפתיע וקנה לי כרטיסים במדריד. הפעם הראשונה שלנו בחו"ל אחרי הלידה. נן היה בן שנתיים וחצי.

עצוב שנגמר.