המקום של ג'וליאנה

לא חשבתי אף פעם על הסיבות לכך שאני נמנעת מליצור כל דבר שהוא קרוב לעבודת כפיים. בשנה שעברה ניסיתי לעבוד על עיסת נייר וגיליתי שאין לי סבלנות לתהליך של היצירה ויותר מזה שיש לי פחד עצום מכישלון.

סבתי היא ציירת. היא לא מתפרנסת מציור אבל היא מציירת בקצב כזה שהיה גורם לואן גוך להתקנא בה. היא אדם פרפקציוניסטי שחייב להשיג תוצאה מושלמת ולמרות שהציורים שלה עומדים בכל סטנדרט מקצועי היא לא מרוצה מדברים שלאדם ההדיוט אין מושג בכלל שהם קיימים. אני מעריצה את היכולת הזאת שלה להיות מפוקסת ולהמשיך לרצות ללמוד ולהתמקצע גם כאשר מדובר בתחביב.

כילדה סבתא הייתה עושה לנו קייטנות יצירה. הייתי באה עם בנות דודתי והיינו עושות כל מיני דברים בציור על זכוכית, רקמה וכו'. לבת דודתי יש את הכישרון  והסבלנות ליצור ואני הייתי מתייאשת וגם זוכה לביקורת שהכאיבה לי מאד כי לא יצרתי בדרך הנכונה ביותר לאותה יצירה.

לפעמים אני חושבת שהייתי צריכה להגיע ליצירה מכיוון אחר. לא מהכיוון שדורש ממני ריכוז בתהליך ושאיפה לשלמות אלא מכיוון של בואו נתעסק עם החומרים ונראה מה יצא.

זה גרם לניכור עז ביני לבין מה שיצרתי. את העבודה על עיסת הנייר לא רציתי לקחת הביתה. נוספה לכך המחשבה שלי על איך כולם יותר טובים ממני ואין אני לא מוצלחת.

בכתיבה יותר קל לי. הכתיבה היא המגרש הביתי שלי ושם אני מרגישה בטוחה ביכולות שלי. זאת למרות שלא עשיתי איתה שום דבר "מקצועי". אבל לאחרונה מדגדג לי לנסות עוד דברים. ולגלות חיבור בין הצרכים היצירתיים שלי לאפשרויות. לפעמים אני חושבת שלא סתם הגעתי למקום עבודה מלא כל כך בנשים יצירתיות שיכולות לקחת גזע עץ ולהפוך אותו לדבר מופלא. זה מגרה לי את בלוטות היצירה ובינתיים אני לא עושה עם זה כלום אבל אולי הצורך הוא השלב הראשון.

דנה ספקטור שוב קראה את מחשבותי וכתבה על שלב ה"בא לי " אצל הילדה שלה. זה די מדהים כמה התחושות שהיא תיארה דמו לתחושות שלי לגבי נולי שמתחיל גם כן להגיד על כל דבר "בא לי" ולחטוף קריזות בכל פעם שמבוקשו לא מתמלא מיד ובדרך שהוא רוצה. אני גם מרגישה כרגיל הרעה היחידה כשאני נלחמת על כל הגבולות. טוליו מסכים ליותר דברים אלא אם אני אוסרת במפורש כי טוליו עושה את מה שנוח לו באותו הרגע. מבחינת הסבתות אין דבר כזה לא. אני מתחילה להרגיש כאילו יש לנולי יותר מדי אנשים סביבו שמעריצים את האדמה עליה הוא דורך ואני מתכוונת גם לתדירות הגבוהה שהם סביבו.

מה שהכי מרגיז אותי זה שמתווכחים איתי ליד נולי כשאני אוסרת עליו דברים. מותר לא להסכים איתי אבל לא צריכים לשוב לי את הסמכות לידו. לשמחתי ידעתי להציב את הגבול בזמן ולהגיד לסבתא שלי שאני לא מוכנה שהיא תסתור אותי לידו וגם להסביר את העניין אחר כך בטלפון.

ובכלל נמאס לי להיות היחידה שאוסרת ושמה גבולות. ככה אני מרגישה לא מעט ואז אני מרגישה שגם זה לא בסדר ופה עוד אומרים לי שהוא בודר גבולות וכמהה לגבולות והיי, זה מה שאני עושה. אני בוחרת בדרך הקשה. אני לא אמא כיפית.

אז דנה ספקטור הגיעה למסקנה שהיא רואה את הילדה שלה בעינים של מבוגרת וכל הביטוים הפאקאציים שבתה משתמשת בהן בתמימות גורמים לה להלביש את הדימוי של המתבגרת מהגהינום על בתה הקטנה. אני יכולה להגיד שגם אני חשבתי לא מעט על איך נולי יהיה כאשר יגדל ועל אילו דברים אני אצטרך להתווכח איתו ולפעמים זה גורם לי לתחושת התנגדות מאד חזקה כלפי התנהגויות מסוימות שבגיל שנתיים הן אופייניות.

אני שמחה שנולי הוא בן כי אם הוא היה בת הייתי משליכה עליו יותר מעצמי ומאיך הייתי רוצה שהוא יהיה. כבן זה שם לי מראש גבול: הוא לא יהיה כמוך כי הוא בן. אולי יש דברים מסוימים שהוא ידמה לי בהם אבל זה לא יהיה לראות את הבבואה שלי.

החלטתי לחרוג ממנהגי ולכתוב את הפוסט על וורד ולא ישר למקלדת. זאת מהסיבה הפשוטה שהמחשב שלי בבית עושה שביתה איטלקית ומאפשר לי גלישה חלקית מאד באינטרנט.

ובכל זאת יש לי כנראה צורך לכתוב אז אני כאן.

מוזר כל העניין הזה של הכתיבה במקלדת, הכתיבה לבלוג והכתיבה בכתב יד. כל מדיום גורם לי לתהליך חשיבה אחר (הכתיבה לבלוג נחשבת בעיני למדיום אחר מהקלדה לוורד). ובכל זאת אני כותבת כרגע בלי לחשוב יותר מדי על מה שכתבתי.

אני לא מסוגלת לעצור ולהקדיש זמן ומחשבה לדברים. אני מרגישה את הרעב לכתיבה אבל יותר מזה למקום שבו אוכל לכתוב בלי לחשוב על עוד אלף דברים בבת אחת. בפירוש אין לי מקום כזה כרגע. כל ישיבה מול המחשב היא סוג של גניבת זמן.

רציתי להמשיך להגיב לכולכם והמחשב לא אפשר לי ואני מרגישה בוערת מתסכול מכל המצב הזה כאילו הכניסו דייר משנה ל"חדר משלי". ולכן אני לא כותבת. גם רעיון דפי הבוקר לא מצליח לי. כל יום אני חושבת שלמחרת אני אצליח אבל זה לא עובד.

(תופסת את הראש בתסכול, זה מדהים כמה נהייתי תלויה במחשב)