המקום של ג'וליאנה

1. כשהסטודנטיות שבאות נראות לך צעירות משנה לשנה.

2. כשאת שומעת יותר ויותר על אנשים בפאזה שלך שהתגרשו.

3. כשאת מתבשרת יותר ויותר על מחלות ופטירות.

4. כשאת מוצאת את עצמך מבינה את הנשים שקינאו בך כשהיית צעירה או בהיריון. אז לא הבנת מה הסיפור.

טוב, מותר להודות שאת גם קצת מקנאה בצעירות האלה שהן כל כך יפות באופן טבעי ולא צריכות להשקיע ברמה שאת משקיעה.ולגבי ההיריון. הן פשוט נראות כל כך יפה עם הבטן העגולה. הן עומדות בפני העתיד, את כבר בעתיד.

5. כשאת מבינה פתאום עד כמה זמן הוא משאב מוגבל ועד כמה החיים חולפים מהר.

6. כשאת מכירה פחות ופחות שירים שאת שומעת ברדיו ופחות יודעת לקשר לשם המבצע.

7. כשאת פחות ופחות מתחברת לאופנה בחנויות כמו פוקס שפעם היית קונה בהן הכול.

8. כשאת מוצאת את עצמך שוקלת להיכנס לחנות דודות כמו קרייזי ליין.ברכותיי, את דודה.

9. כשאת מבינה שבעלך יהיה השנה בן ארבעים ואת עוד שנתיים.לא... שנה וחצי.

10. כשאת מגלה בקורסים מרצים צעירים ממך.

11. כשאת מוצאת את עצמך רוטנת ביניך לבין עצמך על הדור הצעיר.

12. כשאת מוצאת את עצמך יוזמת שיחות סרק בהמתנה לאוטובוס. פעם היית זו שנטפלים אליה.

13. כשאת מגלה עניין מופרז בחייהם של אנשים שאת לא באמת מכירה.

14. כשאת מתחילה לטפח עציצים במרפסת ואף להתגאות בכך שצומח שם משהו.

15. כשאת שוכחת לגלח לפני הבריכה ומגלה שלא באמת אכפת לך.

אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות.

יש אנשים שבוחרים במקצוע שדורש יכולת להכאיב. למשל רופאי שיניים. אבל כשאדם עם לב רחב וטוב כמו רופא השיניים שלי בוחר במקצוע כזה נוצר קסם.

הוא יודע איך לעדן ולרכך את הכאב עד שאני מקבלת אותו בלי הפחד שליווה אותי. הוא סופר את השניות שיידרשו לו כדי לקדוח והוא מסביר לי בדיוק מה הוא עושה.

לצאת מרופא השיניים מחייכת בחצי פה זה לא מובן מאליו בכלל.

מעצבן, כתבתי פוסט אחרי משבר כתיבה קטן שגרם לי להתרחק מהבלוג והפוסט לא נשמר.

טוב נתחיל בסתיו שלאחרונה משמח אותי. אני אוהבת להסתכל על העננים ומגלה איך השמיים מצליחים להפתיע אותי במראות מגוונים. בכלל כל הסביבה משתנה לי מול העיניים. משהו בדינמיות הזאת של הטבע מאד מדבר עלי. גיליתי שגם טוליו אוהב להסתכל על העננים ולחפש בהם צורות.

אני מזמן נכנסתי להתפקיד המזינה של הבית. הבישול הפך אצלי לאמצעי ביטוי יצירתי אם כי מוגבל משהו תזונתית (אסור לי לבשל עם מלח וגם לא שמן מדי, עניין המלח מתסכל אותי). דווקא לאחרונה היו לי כמה יציאות חביבות. הכנתי פלפלים ממולאים ומרק עדשים וכן ריבת חצלים סינים(חצילים שנראים כמו קבנוסים). הריבה הראשונה שלי שיצאה בסוף גושית ובלתי אכילה אבל זה היה ניסיון משעשע.

אני מבשלת בלי מתכונים כמו הסבתות מהמיתוסים. גיליתי שכשאני מבינה את ההיגיון של המנה אני יכולה לאלתר.למרק העדשים הוסםפתי לראשונה לימון פרסי. אולי דווקא ריבות אני צריכה להכין עם מתכון.

נזכרתי בתקופה שגרנו יחד לפני בוא הנן. אז בקושי בישלתי. טוליו היה הבשלן.עכשיו אני כל כך עמוק בתפקיד שטוליו מתפקד רק כסו שף (אם אני לא חותכת בצל, במקרה כזה הוא נס על נפשו).

הלכנו היום לבריכה וגם לסרט. בבריכה ראינו ילד עם שיתוק מוחין שבעיקר צעק. נן ישר תהה לגביו ולי לקח קצת זמן אבל בסוף הסברתי לו שלילד כנראה לא הגיע מספיק חמצן למוח כשנולד מה שעושה אותו מוגבל גופנית ויכול להיות שהוא צועק כי נתפס לו שריר וזה מאד כואב (זכרתי משהו על טונוס השרירים הגבוה) זה סיפק אותו והוא אמר לי שהוא שמח שהוא ואנחנו בריאים כי נראה לו שלילד הזה יש חיים קשים.אמרתי לו שגם לילד הזה יש רגעים שמחים והורים שמטפלים בו במסירות ואולי גם חברים. אבל נכון שחייו קשים יותר.

 ראינו היום את הסרט שומרי האגדות מה שהבוביל את נן לתהות אם יש פיית שיניים או לא. אנחנו בזמנו מכרנו לו את הסיפור של העכברון פרס אבל בסרט הייתה פיה. נן תהה אם היא נראית כך במציאות. אמרתי לו שאולי כן ואולי לא ואז הוא שאל אותי אם היא נותנת מתנות כי הוא לא רוצה מתנה. הוא לא רוצה להיות כמו כולם. אמרתי לו שאעדכן אותה. אחר כך הוא התחרט וביקש לקבל את המתנה ממני ולא מהפיה.

כך או כך בינתיים כל שיני החלב שלו בפיו.