היום חשבתי על סבתא רבתא שלי שנפטרה בשנה שנולי נולד. חשבתי על הניגודיות בין איך שחייתה לבין מה שהיא איחלה לנו. היא התחתנה שלוש פעמים והתגרשה שלוש פעמים. היא טיילה בעולם והייתה אדם הרפתקני ומצד שני בעיקר כאשר הפכה לסבתא היא חייתה דרך המשפחה שלה. היא טיפלה בנכדות שלה על בסיס יומיומי כדי שבתה וחתנה (הסבים שלי) יוכלו ללמוד ולהתפתח. סבתי תמיד טוענת שהיא בחרה לטפל בנולי גם כדי להחזיר לה על מה שעשתה.ומצד שני כאם היא השאירה את ילדיה אצל אמה לתקופות ארוכות וסבתי הייתה מעין אם שנייה לאחיה הקטן. אני חושבת שפשוט היא לא הייתה בשלה מספיק להיות אם בגיל כה צעיר. ומצד שני אותו גיל צעיר עזר לה להכיר את בני ניניה.
ומצד שני אני זוכרת שכשעמדתי על סף הטיול הגדול לדרום אמריקה היא נורא חששה לי ורצתה לממן לי טיול לאירופה הקלאסית איתה. זה מאד אכזב אותי בזמנו כי היא הייתה תרמילאית עוד לפני שהמושג היה קיים ודווקא ציפיתי שהיא תבין אותי .
אני חושבת שהיא תמיד איחלה לצאצאיה בורגנות ויציבות שאולי הייתה חסרה לה. היה חשוב לה שנהיה נשואים ונביא ילדים ומגיל 20 היא נדנדה לי בעניין. מצד שני אני חושבת שהרבה מהצמיחה ומהאישיות החזקה שלה הם פועל יוצא מכך שחייה אתגרו אותה. היא הייתה צריכה להיאבק לפרנסת שני ילדיה, לחיות כגרושה בדור שבו גירושים נחשבו לחרפה גדולה. היא חייתה בתרבות ישראלית צברית שונה מאד מזו שגדלה בה באלכסנדריה (תרבות פרנקופילית).
אני חושבת שחיי המחסור הפכו אותה לאדם היצירתי שאני מכירה. היא הייתה תופרת לעצמה שמלות ועושה קולאז'ים של רקמות ערביות. היא עיצבה בעצמה את הדירות שלה בעזרת קבלנים שתפסה בעיר העתיקה, בהם רדתה ביד רמה. היא אהבה לנהל לכולם את החיים.
היו לה סיפורים מאד מעניינים. אני זוכרת את הדעתנות שלה וגם את השיפוטיות הגדולה. ומצד שני כשאהבה מישהו היא הייתה בכיס הקטן שלו.
כקשישה לא החשבנו את דעתה. היא הייתה מצליחה בקלות להרגיז אותנו עד כדי כך שהפסקנו להקשיב. לתינוקות היא תמיד הצליחה להתחבר מיידית וכשהיא הפסיקה גם בהם לגלות עניין הבנו שרצון החיים שלה אוזל. אמנם היא השתמשה רבות במשפט "אני לא אהיה פה לנצח, אתם יודעים" אבל היא נראתה לכולנו נצחית.
היא הייתה קשה במיוחד בעשור האחרון של חייה. המטענים שהיו לה כלפי אנשים רבים בחייה הפכו אותה לאדם מאד כועס. הייתה גם הסניליות שלא השכלנו לזהות. לאט לאט כולם תפסו ממנה מרחק. הדיפלומטים שבינינו העמידו פנים שמקשיבים לה. אלה שלקחו אותה ברצינות היו מתווכחים איתה ויכוחים עקרים.
היא אהבה אותי בעוצמה שלפעמים הייתה לי קשה מאד. הרגשתי לפעמים נתונה תחת חיבוק הדוב שלה. אהבתי אותה מאד כילדה קטנה והרגשתי שהיא לא השכילה לצמוח ולהתבגר יחד איתי. היא גוננה עלי כמו לביאה גם בסיטואציות פעוטות כמו ריבים עם אחותי.היא הייתה מאד זקוקה לביטויי האהבה שלנו ולאישור שאנחנו אוהבים אותה ודווקא ההזדקקות הזאת הרתיעה אותנו ואהבנו אותה מתוך חובה ואשמה. אחרי מותה לפעמים אני מזהה נקודות דמיון ביני לבינה והן מפחידות אותי אבל גם מרגשות אותי. הייתי רוצה עוד קצת לשוחח איתה כשהיא הייתה צלולה וחדה. אני לפעמים חושבת שאחת מנקודות הדמיון היא הצורך התמידי הזה באישור האהבה. אני לפעמים מרגישה שאני ככה עם נולי. חולבת ממנו ביטויי אהבה. זה די מבהיל.
במשפחה שלי אומרים שהריתי את נולי כי היא הפכה כמה כסאות אצל אלוהים. אני לא בטוחה שאני שוללת את זה.
אני זוכרת את התיאבון הגדול שלה לחיים ואני זוכרת גם את הנקודה בה התיאבון הזה פסק. שם בבית האבות כאשר גיליתי אותה מחדש. היא הייתה במצב של חוסר צלילות כמעט מוחלט אבל הידיעה שהיא כבר לא רוצה לחיות הייתה שם. היה קשה לי להתמודד עם הידיעה הזאת אבל דווקא אז דבקתי בה. הרגשתי שהיא חייבת להרגיש שאני שם. אחרי שהיא הייתה בקומה ודיברתי איתה כבר הפסקתי לבוא. לא יכולתי. סבתי, בתה הייתה שם כל יום במשך שמונה חודשים קשים. היא בחרה ללכת דווקא בשבת כשלא הייתה שם. אני רוצה לחשוב על כך שגם במותה היא הפעילה רצון.
חשוב לי לזכור אותה כמו שהייתה. לטוב ולרע. היא הייתה אחת מאמיתות החיים שלי. היא הייתה בין האנשים הראשונים שראיתי כתינוקת שליוו אותי בחיי.
ועכשיו כשנזכרתי בה הרגשתי כאילו אני מדברת איתה.אני אומרת לכם, יותר קל לדבר איתה במותה מאשר בחייה