המקום של ג'וליאנה

שמחתי מאד לשמוע שקיבלה את פרס ישראל. גדלתי על הספרים המופלאים שלה.

בזכות "דפי תמר" פינטזתי שאני חיה בקיבוץ.

בזכות "שרה גיבורת ניל"י"  למדתי היסטוריה

בזכות "קרשינדו" (השם המקורי ארוך ואין לי כוח) למדתי כמה כיף להפעיל את הדמיון.

ועוד ועוד. כל ספר פנינה. מה שיפה שהיא יודעת לכתוב למגוון גילים.

הייתי רוצה להאמין שאני מקרה ייחודי בסטטיסטיקה אבל לצערי זה לא המצב.

היום באוטובוס הוטרדתי מינית. אני יכולה לזכור לפחות 5 פעמים בחיי שהוטרדתי מינית ע"י חושפי בולבולים, נגענים וכו'.

החלאה ישב לידי ומהתחלה הוא גרם לי לתחושה לא נוחה. הוא הסריח מסיגריות ונראה כמו אסיר משוקם (או שלא) עם כיפה סרוגה שחורה גדולה על ראשו ומשקפי שמש.

החלטתי להתמקד בתמרורים  בכביש כדי לנצל את זמן הנסיעה ביעילות ופתאום אני שמה לב שהירך השמאלית שלי חמה מדי. הסתכלתי וראיתי שהבן אלף הזה שם את היד שלו על הירך שלי ומעליה את הפליז שלו.

וכאן אני גאה בעצמי. פתחתי עליו פה וצרחתי עליו כך שכל האוטובוס שמע שהוא סוטה מגעיל ובאיזו זכות הוא שם עלי ידיים ושאני יכולה לקחת אותו ישר למשטרה. האיש אמר, נרדמתי ולא שמתי לב והנהג האידיוט פתח לו את הדלת והוא ירד. מה שהרגיז אותי שאנשים הסתכלו ולא אמרו כלום. ציפיתי שעוד אנשים יתנפלו עליו. רק בסוף הנסיעה אשה נגשה אלי ואמרה לי כל הכבוד שהגבתי ככה.

זו פעם ראשונה בתולדותי שאני לא מאובנת מההלם ומגיבה בזמן אמת.אחר כך התחרטתי שלא התעקשתי לקחת אותו למשטרה. שיזיע קצת.

הלוואי שהוא לא ירד בתחנה שלו ושהתייבש בציפיה לאוטובוס וגם יחטוף מכת שמש. ושינשור לו הזין.

בנות, תמיד תמיד תגיבו ככה. לכן אין מה להתבייש בכלום, ואם אתן רואות שזה קורה למישהי אחרת, תצטרפו אליה ותגרמו לו להתחרט שנולד.

אתמול התקשר אלי לסלולרי אבא שלי עם טון לחוץ של ערב פסח. ידעתי מה הוא הולך לשאול:

בקשת מנדט לזרוק דברים. הוא שאל אותי על מכתבים ישנים. לא יודעת מה השתלט עלי ואמרתי לו שיזרוק אותם. חשבתי על זה שזה חלק מתקופה בחיים שלי שהייתה טובה מאד מבחינות מסויימות ופחות טובה מבחינות אחרות. היו לי המון חברים לעט ואני עד היום זוכרת בגעגוע את הציפיה למכתב בתיבת הדואר.

אבל... אין לי זמן לשבת ולקרוא את המכתבים שוב. אין לי מקום לאחסן אותם אצלי בבית ולא הוגן לדרוש מההורים שלי להיות מחסן.

הרגשתי גם הקלה מסויימת מהידיעה שיש לי את היכולת להפרד מחפצים ודברים ותקופות, כדי פנות מקום לדברים חדשים.