אתמול התקשר אלי מישהו מועד העובדים להזכיר לי שיש עוד מעט בחירות חדשות (באוגוסט) ולאחל לי יום הולדת שמח. המטרה שלו הייתה שאני אזכור את שמו כדי להצביע לו אבל תהרגו אותי, אני לא זוכרת שם של מישהו שמתקשר אלי כשאני במיטה באמצע הצפייה ב"שגריר". ואם הוא חושב שאני אטריח את עצמי עד למקום ההצבעה רק בגלל שהוא טרח להתקשר אלי ואפילו לא בתאריך יום ההולדת אז הוא טועה. לפחות זה לא היה הודעה מוקלטת כמו שעושים פוליטיקאים יותר משופשפים.
אני עדיין מקבלת איחולי יום הולדת מחברות שכחניות... זה כיף לחגוג את יום ההולדת בתשלומים אז עד סוף מאי זה קביל בעיני.
אתמול חלמתי שאני יולדת ושוכחים לתת לי את התינוק ואני אחרי יומיים נזכרת לדרוש אותו... ועל כך ייאמר: התחלנו עם חלומות הביעותים של הריוניות?! בקרוב בטח החלום על לידת תינוק עם זנב.
היום אמרו לי שאני לא נראית בהריון בבגדים מסויימים. אז מה, סתם שמנה?!
הספר של גל אמיר : "השלישית בשורה השנייה" ממש מוצלח. אמנם סביר שעוד יומיים שלושה אשכח מה היה שם אבל הוא סופר מתח טוב גם האחרים שלו מומלצים.
ראינו את הסרט "להרגיש בבית" (הכרחתי את הבנזוג לצפות) נדהמתי כמה סרט שבקושי מדברים בו יכול להיות מעניין. הגיבור לא הוציא מלה מפיו כל הסרט.
הסרט גרם לי לחשוב ואני אוהבת סרטים כאלה. הדמות של הגיבור נכנסת לבתים זרים שאינם בבית ובמעין ריטואל מתקנת להם מכשירים מקולקלים (שעונים ומשקלים) ומכבסת ידנית בגדים. אחר כך הוא מבשל לעצמו מתקלח וישן במיטתם ומעלעל באלבומים ולמעשה חי את חייהם לזמן קצר. זה סוג של פנטזיה מציצנית שיש לי כבר הרבה זמן. אני זוכרת את עצמי מסתכלת על חלונות מוארים בדירות ומדמיינת מה קורה בפנים.
ולעניין אחר, ביום השואה שמעתי שהיו אנשים שהתרעמו שבVOD השאירו תכניות מצחיקות. אז זהו שמצד אחד אני ממש לא הייתי בוחרת לצפות בתכניות מצחיקות ביום השואה וזה כן חסר טעם בעיני אבל ממש לא אכפת לי מה אנשים שמים בדיוידי הפרטי שלהם. מה גם שזה כבר לוקח אותי לסיטואציה בה ספריות הדיוידי חוסמות את הסרטים המצחיקים עם נייר וסלוטייפ כמו שעושים בסופרים בפסח (וזה מביא לי את הסעיף). הרעיון של לצפות מכולם להיות עצובים בלחיצת כפתור קצת מקומם. אני בעד שידור תוכניות מתאימות בערוצי הטלויזיה. המציאות היא שכשאדם אחד סובל או מתאבל האחר שמח. (מזכיר לי את דברי רב החובל לאם שמנסה להציל את ילדה במחזה המופתי של חנוך לוין "הילד חולם" שאומר לאם שכשילדתו גססה היא רקדה במסיבה והוא לא היה מצפה שתחוש אחרת אז שלא תצפה ממנו לחוש אמפתיה לסבלה(בהזדמנות, הציטוט המדוייק). נכון שזה מקרה קיצוני אבל יש משהו נכון באמירה. אמנם אני בעד אמפתיה לסבל של המשפחות השכולות או של ניצולי השואה אבל טבעי שביום הזיכרון יש משפחות שתעלינה להר הרצל לקבר ותתאבלנה ויש משפחות שיכינו את המנגל של יום העצמאות.
אני באופן אישי שמחה שיש טקסים ותוכניות עם תכנים מיוחדים כי זה עוזר לי להתחבר לסבל של האחר ולהשתתף בצערו. היו תקופות שמעבר לצפירה לא עשיתי כלום והרגשתי הרגשה סתמית לא נוחה ואפילו עוינות מסויימת לימי זיכרון. כיום זה חשוב לי יותר מבעבר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
