המקום של ג'וליאנה

אני רואה תמונות שלי מהנסיעה הקודמת. אישה חייכנית ובשרנית מאד. בחלק מהתמונות אני נראית לעצמי ענקית. אני שמנה בדיוק כמו שהייתי. אני חושבת על כך שבטיול הנוכחי התמונות שלי ייראו אותו הדבר ולא טוב לי עם זה.

אני לפעמים מדחיקה לחלוטין את עניין המשקל אבל יש לי כל מיני פעמוני אזהרה. הלחיים שלי נהיו תפוחות, הישבן שלי ענק והתמונות לא משקרות. את בתקופה שמנה, הן אומרות לי. תקופה שמנה שלא נגמרת.

אוכל עדיין משמח אותי וממלא אותי. גם בישול וגם הידיעה שאוכל מנחם מחכה לו שם במקרר או במטבח. מנחם אותי לדעת שלקפה נלווית עוגייה. האוכל הוא מין עוגן. אני לא אוהבת תחליפים דיאטתיים, אני לא אוהבת להרגיש שאני צריכה למנוע מעצמי משהו או לקצץ משהו.

אני לא יודעת לעצור, כשאני נכנסת לבולמוס הזה אני לא עוצרת. בשבועות האחרונים היו לי ממש בולמוסים. בולמוס זו מילה שמזכירה לי ג'מוס.אכילה גסה כזאת חסרת הבחנה.

אני לא אוהבת לשנוא את עצמי בגלל משקל כזה או אחר. אני כבר לא שונאת את עצמי, אני חושבת, אבל אני פשוט רואה אדם אחר במראה ובתמונות. אישה עם עודף משקל שקשה לי לקבל.

נולי חשב שאני בהיריון בגלל הבטן שבולטת  ובגלל שהוא מאד רוצה. הוא גם השווה אותי לאמא אחרת בגן ולא אחת שהייתי רוצה להידמות לה. אישה גדולה ומגושמת וגם קצת מוזנחת אבל אני מבינה מהן נקודות הדמיון שהוא רואה. עוד זריקת אמת קטנה.

אי אפשר להגיד שאני לא יודעת מה צריך לעשות כדי לרזות, אכילה מדודה, פעילות גופנית מוגברת וזה עובד.אבל כנראה שהצד בי שמטרפדאת ההרזיה הוא כרגע הצד הדומיננטי. אולי זה בור מסוים של צרכים שאני צריכה למלא בדרך אחרת שאינה אוכל.

הייתי רוצה להיות מאלה ששוכחים לאכול ואוכלים רק כשהם רעבים.הייתי רוצה להיות מאלה שאוכלות הכול אבל יודעות בדיוק לעצור מתי שצריך.

מוותרת על עוגת התפוזים שהתכוונתי להכין. במקום זה נאכל תותים או סלט פירות.

גשם טרופי של אפריל. אנחנו בבית לבושים בבגדי הקיץ שלנו. הגשם הזה מזכיר לי את היום ההוא בוולנסיה בו התכחשנו לתחזית והלכנו לטייל בCAC  ולאורך  פארק הטוריה. בהתחלה היה מזג אוויר ממש נעים ואפילו נחנו שם באחד מגני הטוריה והתסכלנו על הציפורים בשמיים עפות מעל המתחם האדריכלי המפואר ואז נפלה עלינו טיפה שמנה אחת. אחר כך עוד טיפה ועוד אחת. זה הסתיים בריצה מטורפת של שנינו רטובים עד העצמות.

אני אוהבת גשמי הפתעה כאלה.

הגשם החזיר אותי גם לברזיל. שם גשם קיצי הוא עניין שבשגרה. החיים עוצרים וכולם מצופפים תחת גגות ובתחנת מטרו. גשמים מאד חזקים ומהירים שמשאירים לחות כבדה וריח של גשם.אז הייתי לבד ופשוט התבוננתי באנשים הרבים שהתגודדו כמוני תחת הגג. גם צילמתי אותם.

ועכשיו אנחנו בפנים בבית היבש מסתכלים על כל הסערה הזאת מהחלון במין התפעלות מהמופעים שהטבע מארגן לנו מדי פעם.

התחתנו בחורף, אז דווקא פחדנו מהגשם. אמנם זו הייתה חתונה זעירה במסעדה אבל החופה הייתה בחוץ וגם כל הפרחים בגינה של המסעדה שלצידם הצטלמנו ועשינו פוזות רומנטיות. הגשם ריחם אלינו והגיח בטפטופים קלים בלבד.

המרפסת שלי מתעוררת לחיים. הריחן פורח ומשגשג ואפילו הצמח המטפס שסבתי קוראת לו "בת שבע היפה" מצמיח פרחים למרות שהעלים שלו דהו לירוק בהיר מת. עוד הפתעה קטנה היא הפרזיה שסוף סוף נזגרה לפרוח בפרחים צהובים. והגרניום כרגיל עושה את שלו.

הפריחה הזאת מזכירה לי שיש תקווה. שהמקום הקצת מוזנח וללא שימוש יהפוך לפינה המועדפת עלינו בבית.

הקטע הקודם שכתבתי נמחק. לא נורא, זה התחיל ממשברון כתיבה קטן. צורך ורצון עז לכתוב מחד וחוסר השראה מאידך.

ראיתי חלק מהסרט "החיים בוורוד " על אדית פיאף (בערוץ 1 מתחבאות הפתעות). יש בה משהו מאד מעניין. מצד אחד מדובר בבחורה קטנה עם פרצוף של לטאה שעומדת על הבמה כמו נערה שרוצה להסתיר את השדיים שהתחילו לצמוח לה ומצד שני יש לה כריזמה חזקה.

סליחה, את זה אני לא אומרת על סמך הסרט אלא על סמך התגלית האחרונה. שיר שהכרתי בביצוע של מריאן פיית'פול. פתאום נזכרתי בו וכשאני נזכרת בשיר אני הולכת לסופרמרקט ההפתעות הגדול, היוטיוב ושם שמעתי את הביצוע של מריאן וכך גיליתי שאדית פיאף היא המקור.

יש לי יחסים מורכבים עם השפה הצרפתית. זו הייתה השפה של המבוגרים במשפחתי ואני אמנם למדתי להבין מילים או משפטים לפי ההקשר היומיומי החוזר שלהן אבל לא רציתי ללמוד את השפה. היא נראתה לי קשה מדי ויומרנית מדי.

בהמשך היו לי חשיפות אחרות לשפה. חברתי הטובה עלתה מצרפת עם משפחתה. הייתי בת בית אצלה ומכיוון שזו לא הייתה בדיוק שפה זרה הסכמתי שידברו לידי בצרפתית.יש שפות שאני לא מרגישה בנוח כשמדברים לידי בהן כיוון שהן זרות לי לחלוטין (רוסית וערבית למשל), אם כי אני אף פעם לא אומרת לאנשים לא לדבר לידי בשפה הטבעית להם כי זו נראית לי זכות מולדת אבל התחושה שלי משתנה בהתאם למידת הזרות של השפה. צרפתית היא שפה מוכרת בשבילי למרות שאני רחוקה מלדעת צרפתית.

כששמעתי את לאונרד כהן שמשלב צרפתית בשיר הפרטיזן  (שאף הוא חידוש)חוויתי את השפה אחרת. זה היה מפתיע לשמוע