התלהבתי מאד כשראיתי את הדוכנים של שבוע הספר מהמרפסת שלי. הרגשתי כאילו ניצחתי את השיטה ולקחתי את נולוני וארנק ויצאתי לספק לנולי חווית שבוע הספר כהלכתו.
ראיתי מיד שבהקפה אחת אפשר לכסות את כל הדוכנים. המוכרות היו בנות עשרה שנראה שלא פתחו ספר והן שם רק בשביל הכסף. במרכז היתה במה עם איש שהקריא קטעים מספרי ילדים לכמות מסוימת של ילדים משועממים. כשהוא התחיל את החידון שאל מעי כתב את צ'רלי והשוקולדה ו"רמז" ששמו הפרטי הוא רונלד כמעט העפתי עליו ספר.
בסוף קניתי לנולי ספר ילדים. קצת מתוך לחץ שהרגשתי מהמוכרות שלא נתנו את השקט של ההתרשמות מהדפים. הראיתי לנולי את הספר שחשבתי עליו בתור מועמד והוא לא רצה להחזיר אותו. סימן טוב אמרתי לעצמי וקניתי לו ספר אחד.
ספר אחד!!! איפה הימים שהיינו חוזרים עם שקיות כבדות.
לי לא קניתי כלום כי שום ספר שראיתי לא נראה לי שווה עיון בין חבורה של אנשים מזיעים, לא היה סופר שבא לחתום על ספרים.
שום דוכני אוכל או בלונים. אני לא בטוחה שזה רע אבל אני בטוחה שלא כולם גרים במרחק הליכה מהבית והבייגלה של שבוע הספר היה חלק בלתי נפרד מהעניין.
יש לי צביטה בלב מהמחשבה שהילדות של נולון תהיה כל כך שונה משלי. קשה לי להשלים עם זה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
