המקום של ג'וליאנה

חזרנו מהמסע שלנו בחבל אנדלוסיה בדרום ספרד. הלומים, שמחים וקצת מחפשים מחדש את מקומנו בשגרה שנשארה כמו שעזבנו.

כל מסע הוא קצת ויתור על שליטה. את שולחת חלק מרכושך ליעד בלתי נראה ולהישאר עם הספק שתראה אותו שוב. את תלויה באוויר בטיסה שאת לא באמת יודעת איך היא תסתיים והילד האהוב שלך נשאר בידיים אוהבות מאד אבל הן לא הידיים שלך.

כאשר מצליחים לשחרר את השליטה מצליחים ליהנות הרבה יותר.

ובטיול הזה נוסף גורם שלישי, לא טיילנו לבד אלא עם עוד זוג מה שמאד הלחיץ אותי בהתחלה בעיקר כי זה אומר, נכון, עוד ויתור על שליטה. בסופו של דבר זו הייתה תוספת מוצלחת. כל צד השתדל להתחשב בצד השני וגם ליהנות. בזכותם טיילנו הרבה אחרי השעות שאנו מטיילים בדרך כלל (כי הם ציפורי לילה) וגם נסענו למרחקים כי נוספו לנו נהגים. גם הם ויתרו על השליטה בגלל שהם לא יודעים את שפת המקום ובני המקום ברובם לא ידעו אנגלית.

לא תמיד היה קל אבל דווקא במחשבה לאחור אני מאד שמחה שטיילנו בהרכב מורחב. היו הרבה צחוקים והרבה התקרבויות. היה ביחד והיה גם לבד.

חזרנו עמוסי שקיות עם דברים שכולנו אוהבים ומתנות לרוב.

מלאה בחוויות שבטח עוד אכתוב עליהן, בתחושת עייפות וחופש וגם סוג של רווחה כי עם כל הקושי לחזור לשגרה אין כמו בבית.

המתמטיקה בשבילי היא סוג של סמל. אפשר להגיד שהמספרים ואני לא חברים טובים. זה קצת מוזר בהתחשב בעובדה שמדובר במערכת עם חוקים מאד ברורים כך שמדובר יותר במחסום פסיכולוגי של שנים. למרות המחסום שיבצו אותי בהקבצה א'. עד היום לא ברור לי מה עבר להם בראש אבל נראיתי חכמה.

כל תקופת היסודי הוצאתי ציונים מרהיבים בקטנותם ובכלל חייתי בהדחקה גדולה סביב הנושא עד שהלכתי למורה פרטית שבאמת הייתה ממש טובה והצלחתי להבין יותר טוב חומר של שנה שלמה בחודש.

את הבגרות במתמטיקה צלחתי למרות שהיו כמה דברים שפעלו נגדי. החבר הראשון שלי היה אמנם מאד חזק במתמטיקה ואפילו ישב איתי על החומר אבל רצה הגורל ונפרדנו יומיים לפני הבגרות. יום לפני הבגרות הוא בכל זאת פתר איתי ועם הידידה שלו מבחנים לדוגמא (כן, אחרי שנפרדנו)אבל אותו מפגש בעיקר עשה לי רע עוד יותר ואת הבגרות עשיתי עם מסך דמעות. איכשהו דווקא העולם המסודר של המתמטיקה עזר לי קצת עם הבלגן שלי בראש והצלחתי בכל זאת לקבל ציון סביר פלוס (תהרגו אותי, אני לא זוכרת מהו).

עדיין יש לי מחסום מסוים שקשור למספרים. כשאני יושבת עם חברותי בבית הקפה אנחנו מעבירות אוטומטית את החשבון לחברתינו רואת החשבון והיא אומרת   מה כל אחת אמורה לשלם. את המבחן בסטטיסטיקה באוניברסיטה עברתי במועד גימל "על הקשקש" והחיים בכל זאת יפים יותר ללא הצורך ללמוד מתמטיקה.

לשמחתי טוליו הוא המוח בכל מה שנוגע לתחום זה וברור לי כבר מי ישב עם נולון על השיעורים במתמטיקה.

החלטנו לא לקחת את המחשב הנייד לטיול. זה תואם את התפיסה שלי לגבי חופש ושינוי שגרה אבל המחשבה על כך מערערת אותי. הערעור הזה גורם לי לחשוב על התלות המוחלטת שלנו באינטרנט, הצורך הזה להיות מחוברים כל הזמן, הפחד להפסיד משהו והרצון להיות תמיד מחובר למערכת כדי לחוש שליטה.

אני שלמה עם ההחלטה. מעבר לרעיון של להסחב עם מחשב נייד שהוא לא דבר קל בכלל(המחשב שלנו כבד יחסית למה שיש היום) אנחנו מקבלים טעימה מהעולם שהיה פעם. העולם בו דברים לקחו יותר זמן ולא היו זמינים במחי שני קליקים על העכבר.

סוג של שקט