המקום של ג'וליאנה

קטע חדש. רוצה כבר לכתוב את הפוסט הבא כי הפוסט הקודם העיק עלי נורא. יש לי פילטרים קצת רגישים מדי מול מציאות קשה ואני נוטה להישאב אליה אפילו עם מדובר במקרים תיאורטיים לגמרי מבחינתי שאפילו לא הייתי עדה להם.

אולי קשה לי לשפוט הורות הגם שיש הורים שממש צריכים להישפט. אני ישר מפנה את הזרקור עלי וחושבת על כל הפעמים בהן אני לא הייתי ממש בסדר או שעיגלתי פינות או שחיפפתי.

למשל אתמול, הייתה מסיבת יום הולדת בגינה ציבורית. בגיל של הכיתה של נן הורים כבר לא נשארים וגם הוא התרגל לזה שזו המציאות. עזבתי אותו מרוצה עם חבריו ווידאתי שהוא רואה שהלכתי.

כשחזרתי בדקה לשבע (שעת האיסוף הייתה שבע) ראיתי אותו יושב בצד עם ילדה מהגן והם מחטטים בשקיות ההפתעה ועם זאת הוא ממרר בבכי. למה לא הגעתם? דאגתי לכם? שכחתם אותי!

אתם מבינים, הילד התרגל שאנחנו מגיעים קצת יותר מוקדם בשלב חלוקת העוגה וחרגנו ממנהגנו.

אולי צדקנו אבל לראות את הילד שלך מבטא חרדת נטישה כל כך חזקה זה צביטה ענקית בלב.

או הפעם ההיא שחשבתי שהוא מספיק גדול לשחק על המתקנים בלי שנהיה צמודים אליו (הוא היה בן שלוש וחצי) והוא הלך לאיבוד ולמזלו טוליו בכל זאת לא הרגיש עם זה טוב ומצא אותו די מהר. הרגשתי נורא עם זה שלא חשבתי עד הסוף.

אני יודעת, זה בקטנה וזה סובייקטיבי ואולי הילד שלי צריך להיות יותר עצמאי אבל הנקודה שלי היא שלפעמים גם הורים אכפתיים טועים בשיקול הדעת.

עמרי אמבר העלה פוסט מעניין בבלוג שלו בעקבות מקרה קשה של הזנחה הורית שהוא היה עד לו. לעמרי היה קושי עם הגישה החומלת כלפי הורים מזניחים שלטענתו מסירה מהם אחריות. התפתח בתגובות דיון מעניין בו עמרי טען שאם הורה רוצה הוא יכול גם במצבי מצוקה להגיע למקורות מידע ולמקומות המספקים הדרכה להורים.מבחינתו אין הורה שלא יכול להיות הורה טוב. יש הורים שמתחמקים מחובתם ההורית.  אני טענתי שלא תמיד זה כך.

לפעמים כותבים בעיתון על אנשים במצבי מצוקה קשים שעובדים מבוקר עד ערב רק כדי להתקיים. אני משערת שבמקרים כאלה אין לאותם הורים זמן לרכוש השכלה נוספת ובטח שלא השכלה בנושא הורות. מבחינתם מדובר במותרות ולא בהכרח . מבחינתם הם הורים טובים דים בכך שאיכשהו הילדים שלהם לבושים והולכים לישון שבעים ויש חשמל ומים בבית.

הורים כאלה הם בדרך כלל דור שני  ושלישי. לאותה מצוקה. הוריהם גידלו אותם באותה מתכונת ומה לעשות, המורים העיקריים שלנו למקצוע ההורות הם הורינו ולא כולם בורכו בהורים אכפתיים וטובים.

האם הילדים שלהם יהיו מוזנחים בסטנדרטים שלנו, אין ספק בכך. מעטים ההורים במצבים כאלה שחושבים שחשוב שלילד יהיו בגדים נקיים לבית הספר ושהוא ילמד למבחנים. הם עייפים מדי ואולי שקועים מדי במצוקה שלהם.

ברור שלדעתי מוטב היה לו היו מתכננים את המשפחה ומביאים פחות ילדים כדי שהמשאבים יתחלקו בצורה יותר הגיונית אבל הילדים שלהם הם עובדה מוגמרת.

אני גם מאמינה שלמרות שלרובנו יש גישה לאינטרנט שם מצוי רוב המידע היום יש אנשים נטולי אינטרנט או ידע מספיק ליחיפוש מידע. את חלקם פגשתי כשעבדתי בספריה ציבורית ולימדתי אותם מאפס שימוש בסיסי במחשב ובאימייל .

אז נכון שיש מחלקת רווחה (אליה מגיעים הורים כאלה לעתים רחוקות מפחד שיקחו להם את הילדים) שבאמת עושה ככל יכולתה עם מעט מאד משאבים ויש עמותות אבל איך אותם אנשים ידעו עליהם?

אני מאד מבינה גם את הצד של עמרי. לראות ילד שחווה התעללות או הזנחה קשה זה אחד מהמראות הכי כואבים ומכעיסים ומצד שני צריך לחשוב מהי הדרך הכי טובה לעזור לאותם ילדים? זו שאלה שנשארת פתוחה ולא נרהא לי שיש לה תשובה אחת.

מבאס אותי להרגיש שאין לי כסף.

כשאני הולכת לקנות חולצה או בגד אני לא מרגישה שאין לי כסף כשאני קונה כוס קפה בבוקר בעבודה אני לא מרגישה שאין לי כסף, כשאני הולכת לסדר גבות אני לא מרגישה שאין לי כסף.

אני מרגישה שאין לי כסף כשאני מגלה כמה עולים הדברים שבאמת הייתי רוצה לעשות כמו למשל ללכת לקבוצת הרזיה שנשמעת לי ממש טוב אבל אני חוששת שבסוף הקילוגרמים ישארו אבל 1400 ש"ח ילכו.כבר היה לי ניסיון לא טוב כי התחלתי תהליך אבל לא הייתי מחויבת אליו מספיק.

אני מרגישה את אותו הדבר כשאני רוצה לחזור לשיער הג'ינג'י  שהיה חלק ממני כל כך הרבה שנים ובקריזה של רגע הפכתי אותו לחום כהה ועכשיו מבאס אותי להסתכל עליו אבל מדובר בתהליך לא פשוט ומנג'ס ויקר במספרה ואז אני שמה את הברקס.

אני לא יכולה להגיד שאני חוסכת על עצמי. לפעמים אני מבזבזת על עצמי יותר מדי. לפעמים אני מבזבזת על הדברים הלא נכונים מבחינת היחס בין ההנאה המאד רגעית להתעלות הנפשית שעולה מהם. אני רוצה להוציא את הכסף שלי בצורה משמעותית.