המקום של ג'וליאנה

החזרנו את השטיח לסלון. היה לנו שטיח שטוליו ירש מסבתו . שטיח פרסי קלאסי. לאחר שמסרנו אותו לניקוי השארנו אותו מגולגל בארון כי נן היה בתקופה בה היה משאיר שלוליות בכל מקום.

החזרנו אותו לאחר שנן חזר לעשות תרגילי קפואירה והוא זקוק למשטח רך כדי לא לפצח את גולגלתו הרכה.

ואני מבואסת. נהניתי מהקלילות של רצפה נטולת שטיח. השטיח לא הטעם שלי ולא הבחירה שלי. הוא לא מכוער אבל אני הייתי בוחרת משהו יותר קליל.  אנחנו תקועים איתו. הרי לא נקנה עכשיו שטיח כשיש לנו כזה ועצם הידיעה שזה יהפוך את הניקיון המפרך למפרך פי כמה מבאסת אותי. זה כאילו קצת פחות הבית שלי.

ואף אחד לא מבין אותי אבל השטיח כאן כדי להשאר ואני אתרגל אליו כי אין לי ברירה.טובת הילד וזה.

בכלל אני מנסה לחנך את עצמי להשתמש יותר במה שיש לי ופחות לצבור. זה די קשה במיוחד אחרי היום. לקחתי לי יום חופש לסידורים שהפך ליום חופש לקניות וקניתי ממש הרבה שמלה, חולצה, עליונית ושתי חזיות. בשלב מסוים די נבהלתי מעצמי כי אמנם קיבלתי מתנת יום הולדת נאה אבל הרגשתי שאני פשוט מגזימה.

מקווה שעכשיו בעקבות חוסר הזמן שלי אני פחות אתפתה לקנות. הבעיה היא שאני מאד יעילה ממוקדת ומהירת החלטה בקניות שלי.

אגב גם הבחירה להשתמש בשטיח ולא לקנות אחר שהוא יותר לטעמי היא בחירה כזו. אני כמעט מקנאה באנשים הממוקדים האלה שיודעים למצות את מה שיש להם ובוחרים נכון את החפצים שלהם. לי יש כמה תיקים שחבל לי לזרוק כי הם קצת התבלו וזה הוביל אותי לקנות עוד תיקים וכך אין לי אף תיק במצב של "חד משמעית לזרוק" אבל גם אף תיק שווה שאני אדע שישמש אותי שנים. סוג של זול יקר. אבל אני גם שם משתדלת להמשיך להשתמש בכמה תיקים למרות שהם קצת בלוים ולעשות רוטציות ביניהם.

ומצד שני מאז שהתחלנו לנקות באופן סדיר יש משהו מהנה במפגש המחודש עם החפצים שלנו. יש יותר מודעות למה שיש ומפגשים נוסטלגיים שמוסרים ד"ש מהעבר כמו מהבושם שפעם השתמשתי בו הרבה ועכשיו קצת חזרתי אליו. הוא מזכיר לי תקופה אחרת.

אנחנו ממשיכים להיפגש כל שבוע כדי לכתוב. כל אחד עם שאיפותיו וחלקנו פשוט רוצים להמשיך לכתוב גם אם לא באינטנסיביות האידאלית.

היום הכנתי לקבוצה תרגילי כתיבה. זה תפקידי בכוח והרגשתי שאני מתמלאת במין עליצות משונה ורצון עז שיהיה כבר מחר ונוכל להיפגש עם הלפטופים והמחברות (אני עדיין כותבת במחברת כשאני בקבוצה ובלפטופ כשאני כותבת לעצמי) ונוכל להציץ קצת לראשים של חברינו לקבוצה. התרגילים מיטיבים להוציא מכל אחד דברים שונים.

קיבלתי את השרביט מקוקסטה היקרה.

אני זוכרת את שנת השירות שלי (כן, עשיתי שירות לאומי) כמצב די אומלל . הרגשתי שאני לא במקום בו אני רוצה להיות ולא היה לי די כוח לעזוב.כמהתי  לאוניברסיטה. באותה שנה הייתי בטוחה שאני הולכת ללמוד עבודה סוציאלית בבר אילן ומהר מאד הבנתי שם שזה לא מושך אותי בכלל ושנה אחרי זה הגעתי לאוניברסיטה העברית למדעי הרוח ושם מצאתי את עצמי.

ועל היום הראשון שלי באוניברסיטה אני רוצה לספר כי הוא סוג של פעם ראשונה בשבילי לחיים בהם אני רציתי.

אני זוכרת שהקורס הראשון היה מבוא לסיפורת ובו הבנתי כמה עוד יש לי ללמוד. אני לא זוכרת את פרטי השיעור אבל אני זוכרת את ההרגשה. העולם נפער לפני במקומות שלא הכרתי.

אחר כך ישבתי בקפטריה עם ליאת, בחורה שהכרתי זמן קצר קודם והיה לנו המון על מה לדבר. נדמה לי ששם הרגשתי סוף סוף מוקפת באנשים מסוגי. אני לא יודעת להסביר אתזה עד היום אבל למצוא בבת אחת הרבה אנשים שהמחשבה שלהם ותחומי העניין שלהם משיקים לשלך -קסם, סוג של קסם.

היו לי גם מרצים שפתחו לי עוד ועוד חלונות של ידע ושל הסתכלות אחרת. בהמשך היו לי אהבות נכזבות ולא נכזבות וגם התאהבויות טיפשיות שלא הובילו לשום מקום אבל היו מהנות מאד. למדתי להרגיש בעוצמות שלא הכרתי קודם.

היו גם לילות ללא שינה והיו משחקי דד ליין איומים בהם שברתי שוב ושוב את שיאי הדחיינות שלי (יומיים ללא שינה) והיו שעות ליד מכונות הצילום בקומה הראשונה של הספרייה. 

(כיום אני נשמעת כמו הזקנות שאומרות לאימהות צעירות: מה אתן מתלוננות, אנחנו כיבסנו חיתולים. אני אומרת לסטודנטים: אני כתבתי את העבודות הראשונות שלי בכתב יד!)

וגם את האהבה הנוכחית שלי, את טוליו הכרתי שם על הספסלים האדומים בכניסה לספריה. כמובן בזמן שהכי פחות חיפשתי אהבה.

מאוחר יותר גיליתי שהיה גם מי שהיה מאוהב בי. אני לא התייחסתי אליו ברצינות כי חשבתי שהוא מאוהב בכל אחת אבל ממש טעיתי  בזה. גיליתי את זה כששנינו כבר היינו עם בני זוג אחרים. חיבבתי אותו, לא יותר מזה אבל זו הייתה מחמאה אדירה לאגו.

האוניברסיטה הפכה לסוג של בית שני, עבורי. אני חושבת שביליתי שם יותר מעשור גם כסטודנטית, גם כעובדת וגם כמשוטטת. ועד היום אני מגיעה לשם לפעמים ונדהמת לאן נעלם הכול. היום היא השתנתה. מאד פונקציונלית ומאד הייטקיסטית.  החוגים מדעי הרוח נמצאים במצב עגום מאד וכל פעם שאני מגיעה אני פוגשת פחות ופחות אנשים שאני מכירה.

ועכשיו זה מקום של אהבה וכל עוד יש בריסטה בקפטריה שזוכר איך אני שותה את הקפה שלי (כן!) אמשיך לראות במקום בית.

מעבירה את השרביט לאילנה, תום ורותי