המקום של ג'וליאנה

המקום שהאימהות תופסת בתודעה שלי

לאחרונה שמתי לב שאני לא מדברת על נולי כל כך הרבה, לא בבלוג ולא בחיים מחוץ לו. אני זוכרת שפעם העיסוק בנולי והמחשבות עליו תפסו מקומות ניכרים מהתודעה שלי ועכשיו כששואלים אותי עליו אני אומרת שהוא חמוד ולא מוסיפה מעבר לכך. ופתאום משהו מפחיד אותי בזה. אולי אני מפספסת את הילד שלי כשאני עסוקה בדברים אחרים? מחשבה מפחידה משהו ובמיוחד לאישה שלא מאמינה בטוטליות.

היום היה לנולי יום לא קל. ראיתי ישר שהוא מתוסכל. למשל כשבאתי לאירוע הקטן שהיה בגן שלו והגעתי בזמן. לא איחרתי אבל היו הורים שהקדימו. ונולי ישב נעלב עם פרצוף של ילד נטוש, הסתכל עלי ואמר מילה אחת-התעכבת!

אחר כך הוא היה די מצוברח וכמעט לא דיבר איתי. הגננת אמרה לי שהייתה לו תקרית עם שני החברים שלו מהגן ושהוא בכה ונעלב.והמחשבה הראשונית שלי הייתה לצלוב את שני הילדים שגרמו לבן שלי לבכות. הוא בכה גם לפני זה בבוקר  על קערת הקורנפלקס ואחר כך כשחזרנו הביתה היו לו התפרצויות על כל מיני דברים שבדרך כלל לא מזיזים לו (התכבדתי בלי רשות מהבמבה שלו בשקית). הגענו איכשהו הביתה. אני הייתי עצבנית וגמורה מהדרך ואבא שלו הגיע וזהו השמש שבה לפניו.

ואני סוחבת את זה עד עכשיו. אני צריכה ללמוד ממנו לדפדף הלאה את הבאסות הקטנות של החיים.

ציטוטנולי מהר לפני שאשכח

"אני לא יכול לקנות בסופר כי אני אמנם לא ילד קטן, אני ילד גדול אבל לא ילד מבוגר ואין לי כסף וכרטיסים."

מסקנה מהפוסט הקודם:

לא לקטר על עודף כתיבה בבלוג כי אחר כך באה השתיקה.

חודש יוני לא ברור לי: הוא התחיל מאד נעים ואחר כך היו לי ימים בהם כל מה שרציתי לכתוב היה קיטורים על דברים קטנים ומציקים שעצבנו אותי והרגשתי אשמה על עצם הקיטור כי חזרתי מחופש כל כך טוב אז לא כתבתי. היה לי לא נוח ודי התחשק לי שהחודש הזה יסתיים כבר.

אז היום החלטתי לפרגן לי שחרור מרוכז של קיטורי החודש וזה דווקא כי היום התחיל לי טוב ואני אוכל גם לכתוב פסקה מאזנת.

אז מה היה לנו:

מעצבן:

• שבוע של חום שהוציא את החשק לחיות
• השתלטות מרוכזת של המונדיאל ולוח הזמנים שלו על הבית
• וובוזלות
• שום דבר אחר טוב לראות בטלויזיה
• וירוס של  יממה לי ולנולי ביחד
• נולי התעורר הבוקר שוחה בשלולית . מקרה חריג
• דיבורים אינסופיים על הנסיעה של טוליו שנופלת בחופש סוכות ומביאה לי את הסעיף.
• לחצים בעבודה של טוליו,
• צעצוע של סיפור 3 שאיכזב את נולי ואת חברתו עד כדי כך שהם רצו לצאת באמצע. בעיקר כי הסרט היה מפחיד. אולי כבר שמישהו יעשה סרטי ילדים לילדים!
• עומס של סידורים שלא נגמרים
• השמנתי

בסדר עד טוב

• מתחילים להשתלט על הסידורים והתחושה היא שיום אחד נגמור אותם.
• הצלחתי ליהנות ממשחק הכדורגל בין צ'ילה לספרד (ויוה צ'ילה!!!)
• נולי מתוק
• טוליו משתדל להיות קשוב ואני עובדת על עצמי כדי להיות יותר מפרגנת כי אני מודעת להשתדלות שלו.
• הקרירות של השבוע נהדרת. אתמול דפקתי הליכה נהדרת שנבעה מהמוטיבציה שלי לעצור את ההשמנה אם לא לרדת.
• המשקל של קופת חולים מראה שאני שוקלת פחות מהמשקל בבית.
• ומצד שני הגובה שלי הצטמצם ב4 סנטימטרים L
• מילון משפחתי של דניאלה לונדון דקל.
• היום בו המוסיקה מתה הוא ספר נהדר ויום יבוא וגם אכתוב עליו.
• יש סיכוי מסוים שבשבת נלך לים אם אלחץ מספיק חזק.
• יומיים חופשיים בשבוע (עבודה מהבית זה פחות נחשב ליום עבודה, לא?)

האם לכתוב בתחילת היום כשהאצבעות עוד לא בטוחות מה הן עושות על המקלדת והראש עוד מוקף בערפילי שינה או בסוף היום כאשר לפעמים עמוסים בחוויות אבל גם בכובד הזה וברצון לנוח קצת מהיום הזה ולא לחזור עליו.

היום אני כותבת את הפוסט לטיוטה. החלטתי על פק"מ של פוסטים. כאלה שייכתבו להם ויתאחסנו אי שם וכשארגיש שמזמן לא שחררתי פוסט אז אשחרר. איפוק זה מה שחסר לי בניהול הבלוג הזה. ברגע שבא לי לכתוב אני כותבת ומשחררת ואז המנויים מקבלים עשרות עדכונים וזה הופך את הקריאה בבלוג שלי למשימה מכבידה.

אני אוהבת את שטף הכתיבה שלי.