המקום של ג'וליאנה

מחפשת השראה. מנסה לכתוב בלי השראה כי מבינה שההשראה לא תמיד תבוא אלי ויכול להיות שיצא לי פוסט גרוע ומשעמם וללא תגובות כי כמה תגובות כבר אפשר לכתוב על כלום אבל בכל זאת כותבת על הישיבה הזאת מול המחשב והידיעה שאני פשוט רוצה לכתוב אפילו אם זה על כלום. סיינפלד כתב סדרה שלמה על כלום (ומוצלחת) ואני חושבת שאולי הכלום לא מוערך מספיק. אולי אנחנו כל כך רגילים ללא חלל במשהו שאנחנו לא יודעים להעריך את האיכות שבחלל שבשתיקה שבדף הריק שבפוטנציאל למשהו.

ולמה תמיד כשאני כותבת על משהו שמעורר בי אי נוחות אני עוברת ללשון רבים? האם אני זכאית לכתוב בשם אדם נוסף ?

נן אוהב לקחת שמות של ילדים ולהמציא להם מילים מתחרזות. זה לפעמים מנג'ס ואפילו יכול להעליב אבל קלטתי שזה מין צורך משהותי שלו כחלק מהאהבה שלו למילים ויכולת ההמצאה שלו אז ננתי לו פנקס שיכתוב בו מה שירצה. הוא מילא כבר חמישה דפים.

שלושה אוהבי מילים בבית אחד.

דילמת סופשנה:

יש לנן בצהרון שתי גננות. בשנה שעברה נתתי להן מתנת סופשנה כי רציתי לסיים את השנה בהרגשה טובה ולהראות להן הערכה.

השנה היו אותן גננות אבל הן היו די איומות. צעקו הרבה על הילדים וכל ההורים הרגישו שזה לא זה. ואני מתלבטת כי אני מניחה שבגלל שנה שעברה קיימת אצלן איזו ציפיה ומצד שני זה צבוע לתת מתנת הערכה לגננת שאת לא מרוצה ממנה ולא באמת מעריכה אותה (היו לנו יחסים קורקטיים ונן לא נפגע מהן אישית אם כי ברור שגם עליו הן צעקו והוא איכשהו למד להעביר את זה ולא התלונן). בקיצור לתת מתנה זה ללכת קצת בניגוד ללב.

בכלל הנוהג של לתת מתנה אישית בנוסף למתנת הועד הוא נוהג שאף פעם אני לא יודעת מה לעשות איתו. האם זה חובה בלתי כתובה כמו לתת טיפ למלצר?

בשנה הבאה הוא לא ממשיך איתן. לשמחתי בסוף גם מסגרת הצהרון בביה"ס לא הסתדרה ומצאתי לו צהרון פרטי מקסים שחלק מהילדים בכיתה כבר נמצאים שם שנתיים.הלכתי עם נן והוא התאהב.

אני אישה של הרגלים.

משהו בקביעות הזאת ובידיעה שמה שאני הולכת לקבל יהיה בדיוק מה שאני רוצה. הרגלים של בני אדם מרתקים אותי ואני תמיד מחייכת כשאני רואה מישהו עם הרגל דומה לשלי. יש לי חברה שאני כל פעם לגלות כמה הרגלי הקניות שלנו והטעמים שלנו דומים. זה יוצר סוג של קירבה גם עם אנשים זרים. כשמישהו מבקש את הקפה שלו כמוני אני מחייכת.

מקיאטו כפול  עם הרבה קצף בבוקר. החלב חייב להיות מוקצף היטב כך שלא יהיו עליו בועות והאספרסו שמתחתיו חייב להיות כפול. הענן הרך של החלב עם הקפה המריר והחזק מחליקים אותי לתוך היום.

לפתוח את היום החופשי שלי שהוא גם סוף השבוע בספרייה. אני גרה מול הספרייה וכשיש לי עבודה מהבית אני אוהבת לעשות את חלקה בספריה. העבודה שלי כוללת הרבה קריאה אז אני מגיעה לספריה. קצת מפטפטת עם הספרניות המאד נחמדות, מתפעלת מהתמונות היפהפיות שנמצאות משום מה מאחורי הספרניות (סוג של התעללות בהן שצריכות להיות עם הגב לנוף) ואז מפשפשת בעגלה ובספרים החדשים. יש לי אהבה מיוחדת לספרים חדשים שלא לומר גרידיות מסוימת.

ואז אני הולכת ובוחרת לי שולחן . אני אוהבת את הצד שפונה אל הפארק ומתמקמת. ואז הקצב הוא: עבודה-בחירת ספרים-קריאת הפרק הראשון בכל ספר-עבודה-עיתונים-השאלה.

כשנן הולך לרופא השיניים אני חייבת לבקר בחנות הבגדים המופלאה שנמצאת מתחת לרופא. נן כבר יודע שיצטרך לבלות שם. בדרך כלל אני מהירת החלטה למרות שיש שם הרבה דברים שמוצאים חן בעיני.

כשטוליו ואני חוזרים בימי שישי מהסופר אנחנו לוקחים לנו את החטיף שקנינו ומתחילים עם העיתון. למרבה הצער שנינו אוהבים את 7ימים. אני בגלל דנה ספקטור ודניאלה לונדון דקל וטוליו בגלל השחור ופתור. אני נותנת לטוליו להתחיל כי אני שונאת להיות בלחץ של זמן עם הידיעה שמישהו מחכה למוסף. כשהוא אוסף את נן אז אני גונבת הצצה וגם אחה"צ.

השנ"צ של יום שישי. אחרי ארוחת הצהריים המאולתרת או המתוכננת תלוי כמה אני עייפה אני קורסת למיטה וישנה שעתיים שלמות. שום רעש לא מפריע לי.

אני אוהבת שאנשים שרים במקלחת. כשמישהו שר במקלחת ציבורית אני ממשיכה אותו (אותה)

ואני סקרנית ואפילו תאבה לשמוע על הרגלים של אחרים. הדברים הקטנים והלכאורה בלתי חשובים נותנים איזו תמונה על האדם.