המקום של ג'וליאנה

כמעט קניתי 2 חולצות הריון היום. נעשה מטומטם ביותר כשנשאר מקסימום חודש ללבוש אותן.

מכנסי ההריון נופלים לי, הרמי לי האלה יודעים לגבות סכומי עתק על בגדים אבל לא לעשות אותם עמידים מספיק. ברור שהגומי התרופף.אין לי מה ללבוש. נמאס לי מבגדי ההריון שלי אבל לא יכולה לדמיין את עצמי בבגד נורמלי.

היום בייבי רונלדיניו (בעצת קוראת מחשבות החלפתי לו את השם, מקווה שזה לא סגולה ללסת אורטודנטית דומה) כמעט הזיז לי צלע. הרגשתי שעוד מעט אני מקבלת סימנים כחולים ואפילו יצא לי אאוץ'.

מישהו יודע איך מכינים טפיוקה? כמעט קניתי.

באים לי התקפי קינון שמפתיעים אותי ואת בן הזוג שלי. אני מתכננת לנצל את יום החופש הכפוי (תשעה באב) לנקות את הבית. האיש עדיין לא התאושש מההלם.

אני לא מצליחה להתכופף ועושה כל כך הרבה קרכצים על כל פעולה. האיש עוזר לי לקום מכל מקום הרונלדיניו רוקד לי סמבה בבטן.

היום קראו לי שמנה, אתמול קראו לי חוט עם קשר. למי להאמין?

(המשקל מראה על עליה של  10 קילו. מרגיש לי יותר).

עלמה זק תמיד מזכירה לי את הדמויות שהיא עושה ב"ארץ נהדרת" מאד מוזר לי לראות אותה בתפקיד רציני, למרות שהיא שחקנית מעולה. יש משהו בקול שלה ובאינטונציה. ב"בטיפול" פתאום נפלט לי המשפט "שוקי אתה מבייש אותי"...

עדיין חולה עליה וגם על הויברגר.

בעצם כולם שם טובים.

קראתי  באחד מהמקומונים שהסינמטק עובר לבניני האומה ויוצא לשיפוצים. שש שנים טובות מחיי ביליתי שם.

השנה הראשונה בה הייתי מנויה הייתה בשנת השירות לאומי (כן, עשיתי שירות לאומי ושנאתי כל רגע. עדיין יש בי צד שמצטער שלא הלך לצבא, לא ברור לי אם בצדק או לא).  בשנה הזאת זה היה נקודת האור שלי כי ממש הרגשתי שאני מתנוונת מבחינה אינטלקטואלית ואישית. בשנה הזאת רציתי להיות פסיכולוגית ושקדתי (בערך) על הפסיכומטרי. בקיצור קשה לי להאמין שזאת הייתה שנה כל כך קשה עם כל כך הרבה זמן פנוי שעכשיו אני יכולה רק לחלום עליו.

הייתי הולכת לבד לסינמטק. עוד לא הייתי סטודנטית ולחברותי זה נראה כמו מקום שבו מקרינים סרטים מוזרים ו/או זרים. אהבתי מאד לראות סרטים בספרדית ואיטלקית, גיליתי את בוניואל, גיליתי את אלמודובר וגם גיליתי שזה יכול להיות מאד נעים לראות סרט לבד. בסינמטק הייתה תחושת לגיטימציה לזה.

המשכתי גם באוניברסיטה ואז כבר הלכתי עם חברים ללימודים כי כמעט לכולם היה מנוי וזה הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים הסטודנטיאלים שלי. גם הלכתי לפסטיבלי הקולנוע.הייתי בטוחה שכל החיים אני אהיה מנויה ואלך לסינמטק. אבל דברים משתנים.

בשנים האחרונות לא הצלחתי לשלב את הסינמטק בחיי. לא היה לי כוח ללכת לסרטים והרגשתי שאני עוברת תהליך בו אני פחות שייכת למקום. סגירת מעגל הייתה מבחינתי עבודה שעשיתי במסגרת הלימודים בניתוח מערכת הזמנת הכרטיסים של הסינמטק.

וזהו, עכשיו זה יהיה בבניני האומה ובטוח שזה לא יהיה אותו הדבר.

נסענו לת"א לחברים

בישלנו מין תבשיל בשר טחון רב שלבים שהעסיק אותי ואת האיש יפה וגם היה טעים.

היום למרות שלא היה לי דיכאון השתלט עלי יצר הקינון וקירצפתי את המטבח המאד מטונף.

הרבה מוסיקה ברזילאית והטענה של מכשיר האמפי שלי בשירים חדשים.

ונסיים במקלחת טובה.

כמעט בלי טלוויזיה אבל גיליתי (תודה לי) את LITTLR BRITAIN

ותודה על התגובות המעודדות ותחושת הלגיטימציה שהענקתם לי.  אני אזכור את זה וגם את העצות בפעם הבאה שאהיה בדכאון.

שם חדש לעובר: זידאן על שום נגיחותיו האכזריות בשעות לא מקובלות. ערבי קטן.