המקום של ג'וליאנה

נולון מגלה את נפלאות האותיות ועכשיו אנחנו שומעים ממנו צווחות גיל כל פעם שהוא מזהה אות.  היום הוא ישב והתחיל לספר לנו סיפורים מתוך הספרים שלו. אנחנו משחקים במשחק באיזו אות מתחילה מילה כלשהי ואז הוא אומראות לא נכונה ואנחנו אומרים לו איך המילה נשמעת.

אני חושבת כמה מפעים זה בשביל ילד לגלות את העולם הכתוב שמלווה אותו מיום היוולדו ואיזו שמחה זה לגלות שבידך המפתח לפענוח העולם הזה.

וחוץ מזה נכנסנו לאוגוסט מה שאומר יומולדת (גם בגן וגן למישפוחה) ואני משתדלת כרגיל לא לצאת מדעתי ולנסות לחלק את זה למשימות קטנות ולרדת לפרטים קטנטנים כדי להוריד מהלחץ.

הייתה כבר מסיבת סיום בגן ונולי כרגיל לא שיתף פעולה במיוחד עם המופע של הילדים אבל הוא לא היה היחיד. ברוב התמונות יש לו הבעה של מה אני עושה כאן לעזאזל. אבל כבר השלמתי עם זה שבתמונות שלו יהיו תמונות של ילדים אחרים צוהלים ונולי מהגב כי האו הסתובב באותו רגע. כנראה שלהורים אחרים יהיו תמונות אחרות.

בשנה הבאה גן עירייה ואנחנו כבר מתים מפחד.מצד שני אם ילדים אחרים שרדו את זה גם הוא ישרוד.

הכרזתי על יום ללא קיטורים ואני כבר מתחילה להרגיש עקצוצים בגוף... האם אצליח?

אתמול היינו ב"בית חלומותי"(תזכורת: אמרנו בלי קיטורים!). ישבנו עם שקית צ'יפס ופתאום ניגש אלינו ילד זר ולקח מהשקית. לקח לי כמה שניות להבין שזה ילד עם פיגור שכלי כלשהו אבל מה שמוזר שעד שהבנתי את זה זה נראה לי טבעי במוזרותו. האם באמת אנחנו נחשפים יותר לשונות וזה גורם לנו להבין יותר בלי שיסבירו לנו? לדעתי בתקופה שהייתי ילדה זה היה אחר. אולי היו פחות חריגים במרחב הציבורי. כך או כך זה מבורך בעיני.

אחר כך פגשנו בו שוב בוכה בכי קורע לב מלווה במטפלת שלו. היום נולי אמר לי שהיה שם ילד שאיבד את אבא ואמא שלו. השארנו את זה כך. נולי גם נזכר בפעם שהוא הלך לנו לאיבוד וטוליו מצא אותו ואז אמר משהו מפחיד. אם אני אלך לאיבוד אני אלך הביתה בלי אבא ואמא. נותר רק לקוות שהוא לא ילך לאיבוד ומצד שני הוא כל כך פחדן שאני לא מאמינה שהוא יעז.

אתמול עשיתי מג'דרה נפלאה עם הרבה בצל . זה מדהים כמה מאכל פשוט וזול יכול להיות טעים.

קניתי את הספלים לגננות אבל לא הייתי מסוגלת לבחור להן גם קרם ידיים. אחר כך ראיתי שהיו יפים וזולים בחצי המחיר אבל לא נורא.

מזמן לא הסתפרתי. כל כך בא לי להסתפר ובקרוב חתונה של בת דודתי (האחרונה שמתחתנת מהדור שלנו-צעירה ממני ב 10 שנים ועדיין אני מחשיבה אותה הדור שלי).

אני לא בטוחה שאני מצליחה למלא נכון את המצברים שלי. האנרגיות שלי דולפות למקומות טיפשיים כמו למשל החיפוש האינטרנטי המתיש בפורומים של הורים כדי לקבל רעיונות למתנה אישית לצוות הגן (4 במספר).

כשאני נמצאת בסיטואציה בה אני צריכה לבחור משהו (ולו הטיפשי ביותר) אני קודם כל מתחילה בנקודת מוצא בה יש לי רעיון אבל אז קול קטן לוחש לי שהרעיון לא מספיק טוב ושאני חייבת שתהיה לי בחירה ואז אני חייבת לעשות מסע חיפושים רק כדי להרגיש שאני בוחרת מתוך מגוון דברים ואז אני חוזרת לרעיון המקורי אבל שוב לא שלמה איתו

יש רעיון

הרעיון לא מספיק טוב

מחפשת מחפשת מחפשת כדי שתהיה בחירה

חוזרת לרעיון המקורי

מחפשת עוד כי קשה לי להשלים עם זה שחזרתי לרעיון המקורי שלי.

חוזרת לרעיון המקורי.

הדברים שבדרך כלל ממלאים את מצברי מצב הרוח שלי: הליכות, ספרים טובים, חברה טובה לא מצליחים מספיק בימים אלה.

מזכירה לעצמי להמשיך לנסות ולנסות בכל דרך להטעין אותם כי די כבר, כמה אפשר לשקוע.

ובעניין המתנה האישית ספל מאג עם ממתקים לכל אחת ומכתב הוקרה ממוסגר עם תמונות של הצוות עם נולי. איך אפשר לתמחר הוקרה ואהבה במתנה?