המקום של ג'וליאנה

מה לעשות שדווקא כשהמחאה הציבורית המוצדקת והמלהיבה הזאת תופסת אותי במין תקופה כזאת של התכנסות וחוסר אנרגיות לצאת ולהצטרף להמונים ולהרגיש את תחושת השחרור הזאת של המהפיכה והיכולת לקטר על כל מה שנוגע למעמד שלי. לשבט שלי.

עם כל העזרה הרבה שאני מקבלת החופש הגדול שוחק אותי עד דק. אני כל הזמן מקבלת תזכורות לכך שהחופש הוא אולי גדול אבל לא שלי. צריך ללכת לעבודה כדי לא לבזבז לרוח את ימי החופש שאני אזדקק להם

וחוץ מזה נולי מסתובב עם פצעים מזעזעים  על הרגל. זה התחיל משפשוף ונגמר באנטיביוטיקה לעשרה ימים. מסתבר שיש חיידק שנקרא אימפטיגו שנדבק לפצעים קטנים והופך אותם תוך יומיים לזוועה מהלכת. הרופאה שילחה אותנו עם ים מרשמים ונזיפה.

השנה אני כאמור אמא רעה שלא מארגנת לנולי ממש מסיבת יום הולדת אלא אירוח צנוע של הורים וסבים וזהו. במקום להרגיש משוחררת אני מרגישה אשמה.

והאויב הכי גדול שלי הוא השמש. מסתבר שבזכות התפיסה הזאת יש לי מחסור בויטמין D.

ונולי לעומת זאת מלא אנרגיות כרגיל. אנחנו לא מוציאים אותו מספיק אז את כל האנרגיות הוא מוציא בבית. הוא התלהב כל כך מקונג פו פנדה שהוא הפך את הסלון לזירת קונג פו. 

אתמול רוב הזמן טוליו היה עם נולי ואני דפקתי שינה מטורפת של שעתיים. התעוררתי יותר עצבנית וצעקנית ממה שהייתי.

ואני כל הזמן קוראת פוסטים מקסימים באמת של אימהות סבלניות ויצירתיות (אבל עם חוש הומור מה שאומר שאני גם לא יכולה ממש לשנוא אותן) וחושבת לעצמי: האם רק אני כזאת דפוקה?

נולון לפעמים עוצם את עיניו והולך מגשש בידיו באוויר ומנסה לחוות את החושים האחרים שלו. אני זוכרת את הסקרנות הילדותית הבריאה הזאת לחוות את העולם קצת אחרת ולכן כאשר שמעתי על דיאלוג בחשיכה ידעתי שאני חייבת לעשות את הסיור הזה פעם.

ואותה פעם הגיעה. חברתי השיגה לנו כרטיסים והגענו שתינו למוזיאון הילדים בחולון.

כאשר נכנסנו למתחם החשוך החלטתי ביני לבין עצמי שאני משנה פאזה ופשוט סומכת לחלוטין על החושים האחרים שלי ועל המדריך המקסים (והעיוור)שהוביל אותנו. היו רגעים שהרגשתי חרדה קטנה (מדובר במתחם חשוך שלא רואים בו כלום) אבל מהרגע בו ילדעתיש שום דבר לא יקרה לי ושחררתי את הצורך בשליטה זה התחיל להיות ממש מהנה. למעשה השליטה שלנו בחיינו היא אשליה ועדיף לשחרר את הצורך המתמשך הזה ולתת צ'אנס לדברים לקרות.

אני מרגישה שדברים הולכים הכי טוב כשנעלם הפחד הזה להיכשל. במתחם חשוך בו את לא נראית אלא רק נשמעת את יכולה לנדוד ולהקשיב לצבעי הקול של אנשים שראית קודם בחטף או לא ראית בכלל . למדריך היה קול חם צעיר ובוטח ומאד הפתיע אותנו לגלות שהוא בן 60. הרגשתי את צבעי הפחד בקול של חברתי בסיטואציות מסויימות בהן התנתקה מנקודות הציון בדרך.

גם המדריך הסיק מסקנות לא נכונות על סמך פרטים קטנים. אני הזכרתי את נולי והיא לא הזכירה את ילדיה אז הוא חשב שהיא רווקה. אחר כך הוא חשב שאני אמא שלה (אולי יש  משהו אימהי בקול שלי...) זה היה משעשע לראות איך אנחנו לומדים אנשים שפגשנו לראשונה.

היה נהדר לחוות את הפירות והירקות בשוק ע"י מישוש וריח. הצלחתי אפילו לזהות מטבע של עשרה שקלים באמצעות מישוש בלבד והרגשתי מלכת העולם.

חשבתי על כך שאולי חושים אחרים  אצלנו מקופחים בגלל שחוש הראייה כל כך דומיננטי.אולי גם המסקנות שלנו על אנשים מסתמכות יוותר מדי על המראה שלהם ופחות על פרטים אחרים סמויים יותר.

אני שמחה להיות בצד שיש לו את הבחירה על איזה חוש להסתמך אבל מרגישה שלמדתי בסיור הזה משהו על הקושי הפנימי שלי.

ביום ראשון שעבר הלכתי עם שתי חברותי היקרות לסרט הערת שוליים. קודם כל ברשותכם אתייחס לעובדה הכמעט ניסית שהצלחתי לצאת עם שתי אימהות לילדים קטנים בערב של יום רגיל בשבוע. התחושה הכללית הייתה מרוממת נפש כמו הברזה מבית ספר.

וכעת לסרט עצמו. אני מנסה לחשוב מה היו הדברים שהכי דיברו אלי בסרט:

העולם שמתואר בסרט הוא עולם שחייתי בו מאז ילדותי. לא מעט מבני משפחתי קהרובה הם אנשים של מילים שחווים את הטקסט בעוצמה אינטנסיבית בהרבה מהאדם הרגיל. האוניברסיטה הייתה ביתי השני עוד מילדות . הירושלמיות, והניואנסים בחלק מהדמויות היו כל כך מוכרים לי.

הקסים אותי שסידר הצליח ליצור סרט שעוסק בעולם כל כך ספציפי  ולא מוכר ויש שיאמרו שולי ובכל זאת לדבר לכל כך הרבה אנשים. המשחק היה מדהים. השחקנים הצליחו לצאת מהטייפ קסטינג הרגיל שלהם וליצור דמויות מורכבות ואמינות. הסרט הצליח להיות גם קליל וגם כבד וללהטט בין שני הקטבים האלה במיומנות מפתיעה.

נהננו מכל רגע. הסוף היה קצת קטוע אבל הוא התאים לקו העלילתי המאד צנוע.

על הסרט הזה יש לי כמה דברים להגיד:

קודם כל למפיצים: לא יכולתם לחשוב על שם יותר מטומטם! במקור ,Animals United

הסרט די מהנה. יש בו לא מעט מהשטיקים הרגילים שאמורים למשוך ילדים אבל החיות סימפטיות.  ומצד שני הוא נורא מטיפני. בני האדם יוצאים בו ממש אבל ממש רע והמסר האקולוגי על בני האדם שמחסלים את כדור הארץ לא בדיוק עובר לילדים. אהבתי שם את שני הצבים שהם למעשה זוג קשישים מאוהב. אני מתה על הזוגות האלה.

הספר של אריך קסטנר הרבה יותר שווה. התרגומים שלו קצת עתיקים אבל זה גם חלק מהקסם שלהם. אני מאד מקווה שנולי יגלה גם כן את הקסם בגיל המתאים.

הוא אגב לא נפל מהסרט אבל זה אל אומר כלום. יש סרטים שהוא מתאהב בהם אחרי כמה צפיות.

צפינו גם בריו לאחרונה וזה סרט מהנה מאד (שטב התנגשות בין חובבי חיות לציידים רודפי בצע). יש לו קצב  דמויות מלאות הומור , האנימציה משובחת ומלאה פרטים וגם המוסיקה כצפוי נהדרת.

אבל זה בסדר, יש לנו כל כך הרבה שבתות חמות שלדעתי בסוף נראה כמעט כל סרט ילדים שיצא. אנחנו משתגעים מלהישאר בבית כל היום.