אני לא מסונכרנת עם הגיל של נולי. לפעמים התחושה שלי היא שאני מצפה ממנו להתנהגות בוגרת יותר ממה שהוא מסוגל לה ומתאכזבת.
אני מרגישה שגם טוליו ככה. שנינו כעסנו מאד כשהוא צייר על הקיר וכשהוא קרע ספרים וכשהוא התנהג בהתנהגות שיש לה שם: משעמם לי.לפעמים אני מרגישה אשמה על השעמום של נולי ולפעמים פשוט לא מתחשק לי לתת לו תשומת לב באותו זמן.
כולנו היינו ככה. לכולנו היה את הצורך הזה לפעמים להרוס לפעמים לעורר פרובוקציות כדי שישימו לב אלינו ולפעמים פשוט לא לחשוב. י שקיר אז למה לא לצייר.
ואני מגייסת את הטון הדידקטי שלי של המורה רבקה ואומרת לנולי אסור לצייר על הקיר ואסור לקרוע ספרים ואסור לזרוק אוכל על הרצפה.
והבעיה היא שאני גם מבינה אותו. גם אני רוצה לפעמים להיות ילדה קטנה ולעשות מה שבא לי.
אני בטוחה שילד קטן לא מרגיש חופשי כמו שהקול הזה מספר לי. הוא מושכב לישון בשעה שנקבעה על ידי הוריו. הוא אוכל מה שנותנים לו הוא צופה במה ששמים לו ויש לו הרבה פחות בחירה. לא אמורה להיות לו בחירה כי אז הוא מתבלבל. הוא זקוק לגבולות האלה.
גם לי לא טוב עם גבולות. בגיל 33 התרגלתי לגבולות האלה ופתאום בא נולון ומזכיר לי שאפשר גם אחרת.
אני חושבת ששוכנות בי האמא הכיפית שזורמת עם הילד ורצה אחריו בגינה הציבורית ומשתעשעת איתו. ואז באה האמא ששמה גבולות ואומרת די, צריך לחזור הביתה וצריך ללכת לישון וצריך וצריך וצריך.
נראה לי שגם טוליו חי את הדיכוטומיה הזאת. הוא יותר ותרן ממני כי הוא לא מסוגל לשמוע את נולי בוכה אפילו דקה. ומצד שני לפעמים מעשים פרחחיים של נולי מרגיזים אותו יותר מאותי.אנחנו משתדלים להיות מתואמים כהורים אבל לפעמים מתפקששות לנו הגישות השונות. אני לדוגמא נותנת לנולי לנקות עם הסמרטוט את השולחן וטוליו היה לא מרוצה מזה כי הוא מפקפק ביעילות של הניקוי ומה פתאום להרשות דברים של :"גדולים"?. והקול הפנימי שלי לפעמים הולך יותר מדי חזק עם הגישה הזאת כי זו הגישה של טוליו למרות שבעיני היא לא הכי נכונה.
טוליו למד לא לשבור לי את המילה ואני למדתי להרפות בדברים מסוימים אבל לפעמים בכל זאת האינסטינקט של שנינו גורם לנו לפעול לפני המחשבה איך לנהוג.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
