המקום של ג'וליאנה

אני עובדת במקום עבודה ידידותי לילדים עד כדי כך שהוועד אירגן לילדים פעילות של שעתיים עם חיות מפינת החי. בעיתוי המושלם של יומיים לפני פתיחת שנת הלימודים . הסדנה בה אני עובדת היא למעשה המקום  הכי ידידותי לילדים בין המקומות האחרים במכללה וכך הפכנו לאבן שואבת לילדי עובדים.

הבאתי את נולי היום לעבודה והוא היה מקסים . למעש הוא הקסים את כולם כבר כשהייתי על הקצה אבל מאד ידעתי להעריך את זה שבמקום שבו אני עובדת מותר להתרוצץ ולהרעיש ויש מרחבים לכך, יש חומרי יצירה למי שרוצה אבל האטרקציה הכי גדולה לנולי הייתה ארגזים שהיו שם ובתוכם קלקרים שהפכו אצלו למגדל איפל.

נולי נע על הציר בין להידבק אלי להשותללות עצמאית (שדי עודדתי אותה כדי שיהיה לי מרחב לעבוד ולו במעט). חלק מהזמן הוא שיחק עם בנות של עובדים אחרים ואני הפכתי לגננת בפוטנציה אבל היה לי די נחמד לעשות את זה ובעיקר לראות שנולי מסתדר כי זה היה אצלי וזה נחשב כבר למגרש הפרטי שלו.

זה היה נחמד כי זה היה יום אחד של שבירת השגרה אבל לא הייתי שורדת עוד יום כזה.

ובכל זאת ברוב מקומות העבודה ילדי אחרים הם מטרד הכרחי ואצלנו הם גיוון שמתקבל בברכה, הם שוברי קרח ביחס עובדים שלא יצא לי להכיר קודם והם מוסיפים הרבה שמחה.

מחר אני נשארת איתו בבית. יום ללא תוכנית מוגדרת.

והיום המפגש הראשון עם הגננת החדשה שלו.

לאחרונה אני מרגישה את הצורך הזה לכתוב כמעט כל יום. אני אוהבת את הסדר שהכתיבה עושה לי בראש ואת האצבעות שרצות על המקלדת בלי יותר מדי מחשבה. אני

מתחילה לחזור לשליטה בעצמי ולהיפטר מתחושות התסכול והכעסים המתפרצים. גן, אוגוסט נגמר כמעט ואני חושבת שהיה גם טוב לצד הדכדוך העמוק שלי.

עדיין קשה לי העשייה. לפעמים משימות החיים הפשוטות האלה כמו כביסה סדירה או שטיפת כלים או בישול הופכות אצלי למפלצות גדולות. אני מוצאת את עצמי מוותרת לעצמי פעם אחר פעם ואז כמעט נגמרים התחתונים בארון ואני מבינה שאין ברירה.

לאן הולכות האנרגיות שלי? אני תוהה. יכול להיות שהתשובה היא פשוט לנסיעות. השבוע האחרון בעצם היינו על גלגלים וזה היה מתיש בצורה שלא תיאמן. לכל סידור לילד יש מחיר והמחיר הפעם היה להגיע הביתה כל יום בשבע בערב עם ילד ישן על הכתפיים. וזה חירפן אותו וחירפן אותנו.

התזכורת שלי היא שזה זמני  מאד ועוד כמה ימים החיים שלנו ייראו אחרת. התחלות חדשות ומרגשות, גן חדש לנולי ואנחנו מתחילים שנה חדשה עם תקווה שהיא תהיה קצת אחרת אבל בצורה טובה יותר.

כמה אני אוהבת את רגעי השפיות המעטים כשהם מגיעים אלי. אתמול למשל הצלכתי להתנהל בצורה טובה עם נולי בערב ולהשכיב אותו בצורה הכי טובה שכוללת הרבה ליטופים ושלושה סיפורים.

התאהבתי בסופרת שגיליתי לאחרונה: מם פוקס היא סופרת ילדים שכותבת בצורה יפהפייה. אני אוהבת סופרים שיודעים לקלוט את הפשטות שבחשיבה הילדותית ואת המפגש של הילד-מבוגר.

הקראתי לנולי את נועם מחפש זכרונות ואני מוצאת את עצמי מנגבת את הדמעות אחרי כל הקראה. נועם הוא ילד שגר ליד בית אבות ומתיידד עם הזקנים שם. יום אחד אחת מהזקנות מאבדת את זכרונה ונועם עוזר לה למצוא אותו באמצעות חפצים שונים שמזכירים לה דברים. אני חושבת שהסניליות זה אחד מהדברים שהכי מפחידים את סבתי. כל פעם שהיא שוכחת משהו היא חוששת שהנה זה זה ואני מוצאת את עצמי נדבקת בפחד שלה. עם כל הכובד שסביב הנושא הסיפור כתוב בחוכמה ילדותית כזאת.

לקחתי את נולי לבקר בשוק. הוא היה כל כך חמוד והתחבב על המוכרים שם. בסוף קניתי לו ארבע סוכריות גומי קטנות והוא אכל אחת במשך כמעט שעה ולא רצה יותר ומבחינתו קניתי לו את העולם. זה כל כך מענג לראות ילד נהנה כל כך מסוכריה קטנה ועלובה. הלוואי שאני יכולתי ליהנות כך מדברים קטנים.

נולי יכול להרגיז ולהצחיק בו זמנית כמעט. אתמול הוא היה אצל הסבים שלי ושיגע אותם לא מעט. הוא קיבל שם דובי חדש ואז הוא התחיל להגיד לסבתא שלי לשמור לו על הדובי ולתת לו להשתולל ולא להעניש אותו.

יש לו כמה המצאות לשוניות מצחיקות:

לצפור במכונית זה לעשות צפיר צפיר

היום ביקרנו במערת הנטיפים וראינו שם את הסמל של החברה להגנת הטבע שהוא צבי אז כשם חיבה הוא קרא לו צבוקי.

וחוץ מזה הוא מתוק וחמוד כשהוא מלטף ומנשק לי את הזרוע. ממש מאהב קטן.