המקום של ג'וליאנה

מירי חנוך למדה מהעציצים שלה משהו כל כך יפה על החיים. על היכולת להצמיח גם בלי להתכוון ועל היכולת של ילד ללמוד מכל דבר גם לא בצורה שמצפים ממנו. היא כתבה כל כך יפה שממש כדאי לקרוא.

ואני גם כן לא הייתי הילדה שלמדה בשיטתיות כמו שמצפים ממנה. אני זוכרת מצויין את מראה החלון בכיתה א'-ב'. לא היה שם הרבה עניין אלא רק בניין אפור אבל הוא עדיין היה המקום היותר מעניין להסתכל עליו בכיתה.

לא הצלחתי במבחנים. שיעורי הבית שלי היו דם יזע ודמעות וחוסר הבנה הורי: איך ילדה כל כך חכמה לא מבינה . ואני זוכרת שפשוט נאטמתי.

עכשיו אני מבינה את הצד של ההורים שלי שרצה פשוט לסמן וי: שאגמור כבר עם השיעורים האלה ונתפנה לדברים החשובים באמת אבל השיעורים האלה היו בשבילי סוג של כלא. גם בית הספר הראשון שלי היה כלא.

ונן שלי מנסה להיות תלמיד טוב. הוא ילד סקרן ומקסים שלומד בבית ספר שנראה נחמד. ישלו מורה חביבה שרואה אותו בין כל הילדים ומעריכה אותו ומחזקת אותו והורים מעורבים שנמצאים שם כדאי לעזור וגם לבדוק ולשפר ולתקן ועדיין הוא ילד שלא מצליח להספיק בכיתה את מה שמצפים ממנו להספיק והשיעורים זה הסיפור שלא נגמר ובסוף כולנו בוכים.

אני יודעת מתי אני פוסעת בשביל הלא נכון אבל אני ממשיכה לפסוע בו כי אני כבר שם. אני טובעת בביצה, ברור שהשביל הזה לא ממש נכון אבל אני כבר שם אז מה, לא נלך? לא נגרור את הילד שלי איתי על השביל הזה?

במילים אחרות, ללמוד בעל פה את מירי חנוך ולבחור באופציה הקלה. לשחרר להניח ולחבק המון.

לחבק אני עושה בלי בעיה. לשחרר ולהניח-לא. אני רוצה שהילד שלי יהיה התיקון שלי וזה השביל הלא נכון.

לנן נתקעה מחשבה לראש: הוא רוצה נעלי ספורט עם שרוכים. כישורי השריכה של נן רחוקים מלהיות מדהימים והצד הפרקטי שבי חשב שחבל יהיה לקנות לו נעליים שיסתבך איתן.

היום לקחתי אותו לקנות נעלי ספורט (מישהו צריך לתת את הדין על כך שאנחנו צריכים להחליף לו נעלי ספורט פעמיים בשנה בגלל שהן כל כך נהרסות במהירות. רק אצלי זה ככה?). הראו לנו כל מיני נעליים ואני לא כל כך רציתי לקנות את מה שראינו בעיקר בגלל עניין השרוכים. בסוף פתאום עלתה בי התובנה: למה אני לא נותנת לילד שלי להתנסות ולטעות? הרי מתישהו כדאי שהוא ילמד אז למה לא עכשיו כשהוא כל כך רוצה והרצון הוא כוח המניע מספר אחת בתהליך הלמידה. אז נתתי לו לנסות בסבלנות רבה ובסוף הוא הצליח. וקניתי לו את הנעליים והסברתי לו כמה אני מעריכה את זה שהוא לא מתייאש ומנסה ואחרי שישרוך הרבה פעמים את הנעליים הוא יעשה את זה מצויין.

היום למדתי שיעור מהילד שלי על הצורך הכל כך מהותי לאפשר לו ללמוד דברים בחיים גם במחיר של טעויות וגם במחיר של התרת פלונטרים. סיוט שאין כדוגמתו.

ואז נזכרתי שגם לי לקח זמן עד שלמדתי לשרוך ובמקרה שלי מכיתה א' היו לי נעליים עם שרוכים כי זה מה שהיה ולא היו קיצורי דרך.

ההכרח הוא אבי ההמצאה.

ומחר הילד שלי ילך לכיתה ב' והוא ילמד וישחק וחלק מהזמן יצליח וחלק מהזמן ייכשל. ואני צריכה לדעת לקבל גם את הכישלונות כחלק מהתהליך.

ואולי אני צריכה ללמוד גם לקבל את הכשלונות בי.

זה כבר הופך לטקס קבוע, הילדים נכנסים לכיתה עם המורה שמנסה לרכך להם את תחילת שנת הלימודים עם שוקולד קטן ודף הוראות שנועד להורים ובו כל צבעי העטיפות, הציוד ליום הראשון ועוד ועוד. בינתיים אני נפגשת עם האימהות ומתחילות לנהל את שרשרת השיחות שיכולות להיות סתמיות אבל יכול גם להסתתר בהן מידע מהותי מאד כמו הגינה שאליה כולם חוץ ממי שלא מעודכן הולכים אחה"צ. וכרגיל מרגישה שהניסיון להיות חלק מהחבורה עולה לי במאמץ כי הוא קצת מלאכותי. הילד שלי מסתדר הרבה יותר טוב ממני וכבר הוא צמוד בדבוקה לשלושה חברים אותם לא ראה בחופש. ואני מרגישה רגועה כי תמיד יש חרדה סמויה שהוא הילד שיתקע בלי מישהו לשבת לידו. לא משנה שסידורי הישיבה משתנים אחת ליומיים ע"י המורה בעקבות פטפוטים והפרעות.

אח"כ הולכים לטקס. הם יושבים בשורה הראשונה אבל כבר לא מככבים בו כי הם תלמידי כיתה ב' לעתיד. גמרנו עם שלום כתה א'. דיקלומים ודברי המנהלת וההמנון הלא רשמי של הורים ששולחים את ילדם לביה"ס שתמיד מדמיע אותי אבל הם זייפו אותו כל כך עד שזה מדמיע מהסיבות הלא נכונות.ואז המנון ביה"ס. אמא אחת נעמדת בטעות כי היא חשבה מדובר בהמנון הלאומי ונדהמת מהזלזול הכללי עד שאני לוחשת לה שזה המנון ביה"ס ואז היא מתיישבת כמו כולם.

המורות מנסות לשמור על סדר כי ילדי הכיתות שלהן מתחילים להשתולל ולתסוס אבל הן לא מנסות יותר מדי כי בכל זאת הילדים עדיין תחת חזקת ההורים אז שההורים יתכבדו וירסנו את הפרחחים זה לא קורה אז המנהלת עוברת בין השורות במבט מתרה ספק לילדים ספק להוריהם. ומורות שהן גם אימהות נקרעות שכן הן צריכות למלא את שני התפקידים במקביל. מורה מרסנת ואמא מפנקת. אחת מהילדות מעירה לאימה המורה שהכיתה שלה לא ממושמעת. 

נן וחברו שיושבים לפני בינתיים מתעדכנים במצבת הזבלונים של נן. ובמילים החדשות שרכש בספרדית. אח"כ חבר אחר של נן רוצה לדעת אם יש לנו את כל הסרטים של מלחמת הכוכבים.

ואז תם הטקס ונן תוהה אם הם אמורים ללכת לכיתה ושמח לשמוע שהוא חוזר איתנו הביתה.

אגב הסימן העיקרי שאני לא מתרגשת הוא שלא צילמתי ולו תמונה אחת לרפואה.

שלום לך בית ספר להתראות מחרתיים בלעדינו. שלום לכם ספרי לימוד. מי יתן ותחזרו עטופים כפי שנשלחתם.