המקום של ג'וליאנה

צריכה לחזור שוב לפרויקט 100 ימי אושר דווקא כי אני מרגישה כל כך מעוכה לאחרונה. כל פעם עוד מכה קטנה לכאורה בכנף עוד התחצפות קטנה של נן, עוד דילמה חינוכית, עוד לחץ. אז אני רוצה אושר וכל יום אכתוב החל מעכשיו 3 דברים מאושרים. 3 כי זה מספר יפה וכי אני צריכה מסגרת.

1. אני בעצם מאד אוהבת את ההתעסקויות של תחילת השנה, לסדר לנן את התיק ולחדד עפרונות. זה הטריפ שלי וזה יעבור מהר אבל עכשיו זה כיף.שלום כיתה ד'.

2. קיבלתי מחמאה על צבע השיער שלי ועל הבגדים ואם מדברים על מראה אז ירדתי שני קילו (עד כה)ואני מרוצה מעצמי.

3. יש לי כמה אירועים משמחים לחכות להם: מפגש עם סופרת אצל דורית המהממת, מפגש יום הולדת עם חברות וגם טיסה. כן שוב רק שנינו ושוב ספרד.

אני זוכרת שהייתי בגילו של נן כשראיתי את הסרט "הנסיך הקטן" לא הבנתי אותו לגמרי אבל גם לא הפריע לי שלא הבנתי אותו.ואני זוכרת ממנו בעיקר את התחושות שהיו לי סביבו. מין עגמומיות מתוקה. לקחנו את נן לסרט והדהים אותי הפער בין איך שילדים הבינו את הסרט למבוגרים.

הסרט היה יפהפה מבחינה ויזואלית החל מהבחירה לעצב את הסיפור באופן דומה מאד לאיורים המקוריים וכלה בעיצוב של סיפור המסגרת, הבחירה הדיכוטומית בעיצוב עולם צבעוני מול עולם קודר שחור לבן.

ובכל זאת הסרט עצבן אותי. ספוילרים בהמשך

עצבנה אותי הדיכוטומיה הברורה והחד משמעית בין עולם הילדים השמח והחולמני לעולם המבוגרים התכליתי עד אימה. סיפור המסגרת מציג אם שרוצה לדחוף את ילדתה בכל מחיר לבית ספר יוקרתי והיא בונה לה לו"ז אימתני ללמידה ואימונים. האב לא נוכח ונרמז שעזב (מעניין למה הגיבורות הן דמויות נשיות ) מולם מוצג עולם הילדים ע"י השכן, טייס בדימוס שחי בעולם שכולו בלגן וילדותיות והוא כמובן רב קסם.

דבר נוסף שעצבן אותי היה ההתכחשות למסר של הסרט שכולו עוסק בפרידה ומוות  וכמה זה חלק מהחיים אבל בסופו של דבר הדבר היחיד שמת היה השושנה על הכוכב של הנסיך (ראו ספוילר) הנסיך הפך למבוגר והזקן חולה אך לא מת. שחס וחלילה הילדים הצופים לא יחזו במוות או ברמז למוות. בלתי נסבל עבור גיבורת הסרט שמאזינה לסיפור ובלתי נסבל עבור יוצרי הסרט.

בכלל הרגשתי שהסיפור מראש מלא בפיוט וסימליות ולכוון סרט לקהל יעד צעיר מאד ומצד שני לכוון לקהל הבוגר בכל מיני משפטי תובנה תלושים סטייל האלכימאי (טוב, כך היה במקור) מפספס את שניהם. הילדים לא הבינו וניסו להסביר לעצמם את הסרט כמו הילד בקהל  שהסביר בקול רם שהזקן בבית חולים כי הוא זקן מדי.

בכל זאת מחיתי דמעה, כל העיסוק בזמן, במוות ובהתבגרות ופרידה ממה שהיה אלה דברים שנוגעים לי. הייתי רוצה את הסרט אחר.

כנראה שכדאי לחזור לספר.

קוראת את הבלוג אחורה. הייתה כיפית פעם, הג'וליאנה הזאת (וזה עוד עם הרבה פחות שעות שינה).זוכרת את המקום המרכזי שהבלוג תפס בחיי. קצת מתגעגעת לזה. זה השתנה. כולם השתנו. חלק מהמגיבים של פעם כבר לא כותבים.לחלקם כבר יש פנים בפייסבוק.

הייתה מסיבת יום הולדת ממש כיפית והצלחתי להיות נינוחה.

נן לעומת זאת כל פעם מביא לי את הקריזה. הוא מתנהג כמו נער מתבגר וזה בצירוף האופי שלו שנוטה להיות עורך דין ולהתמקח על כל דבר מתיש אותי.אני מרגישה שאני מאד שמה גבולות וטוליו טוען שאני יותר מדי מאפשרת לו להתווכח. באמת שאל טוליו הוא לא בא בטענות.

אני מזכירה לעצמי שהוא בן 9 ופייסבוק מזכיר לי שהוא היה פעם פעוט בן שנתיים שבכה כי לקחו את עוגת יום ההולדת שלו לפריסה. כיף להיזכר וזה גם מוביל לקריאת הרטרו.

מצד שני זה כיף לאכול בנחת בלי שהילד ידרוש טיפול וזה כיף להיות חופשיה יותר ולקבוע עם חברות ולנסוע לחו"ל  אני נהנית מהחופש היחסי שהגיל של נן מקנה לי.

חסר לי ערוץ תקשורת טוב איתו.

הוא סקרן בטירוף וזה אומר שהוא קורא עתונים של מבוגרים ושואל שאלות קשות ומאתגר אותי כל פעם מחדש. אני כל פעם נקרעת בין הצורך לצנזר לצורך לשתף ולהבנה שאני צריכה להסביר לו דברים שלא תמיד ברורים לי.

ואני מוטרדת ונמצאת הרבה במקומות שבהם אני האחראית ואני נעה בין הפתעה איך הגעתי לשם לבין הבנה שאני טובה בזה אבל יש לזה מחיר.

וחוץ מזה אנחנו בתהליך הרזיה. לא במסגרת. החלטה זוגית קבוצת תמיכה בפייסבוק והבנה מה צריך לעשות.רזיתי בינתיים שני קילו.