המקום של ג'וליאנה

אחת מההחלטות שלי שחוזרות כל שנה היא לכתוב גם פוסטים חיוביים כאלה ומשמחים. אני הרי אלופה בקיטורים אבל לכתוב על דברים טובים זה הרבה יותר קשה משום מה.

הדבר הטוב ביותר מבחינתי הוא שאני לא עייפה. זה משמח בטירוף כיוון שכל כך הרבה זמן לא הרגשתי כך. בזכות האנרגיות החדשות שלי דברים בבית שבו לשליטה. ועכשיו גם הכול הפך להיות קל יותר עם שובו של טוליו. הוא באמת שותף נהדר לחיים וזה כיף להעריך את זה כל פעם מחדש.

 הפרק הפותח את העונה החדשה של האוס שהיה פשוט מופתי ומקווהש הוא סימן לעונה טובה כי בעונה האחרונה האוס קצת חזר על עצמו. זו מלכודת ידועה של סדרות ותיקות.

 זה. הבלוג שלה כתוב נפלא ומעורר מחשבה ובכלל מומלץ בכל פה.

הבית מלא באוכל טעים מה שמסביר את הקילו שהעליתי. אני מתכננת לתעל את האנרגיות החדשות להורדת אותו קילו ואולי עוד כמה. אין לי תכנית דיאטתית מובנית אבל יש לי פתאום מוטיבציונת ודיגדוג להיות יותר קלה.

סידרתי לעצמי יופי של גבות. זה נחמד לגלות שיש דברים שאני יכולה לחסוך את הזמן והכסף ולעשות לבד.

החלטתי להכניס שוב את המוסיקה לחיי. התחלתי מלשמוע שירים אהובים ביוטיוב. הייתי רוצה לקנות אייפוד. בעיקר חשוב לי שיהיה לו ממשק ידידותי.לגבי יכולת הכלה אני אסתפק ב כ300 שירים. יש בזה משהו גרידי אבל אני מניחה שזה גודל די ממוצע. לגבי תקציב הייתי מוציאה עליו עד 600 ש"ח. יש למישהו רעיונות?

ברוח התקופה הגעתי למסקנה שאני צריכה לבקש סליחה אחת גדולה מטוליו ומעצמי על כל הסיפורים סביב הנסיעות שלו. וגם מנולי.

כפי שכתבתי בעבר. לפני  כל נסיעה של טוליו גדולה כקטנה אני נכנסת ללחץ אטומי. פולטת הערות נבזיות ובאופן כללי הופכת לאדם מגעיל ברמות לא בריאות.

אוקיי, אז ברור למה אני  מרגישה צורך לבקש סליחה מטוליו. למה מעצמי, אתם שואלים? או,  אני חושבת שזה בגלל שלחץ הזה נובע מאיזה צד בי שפשוט לא מאמין שאני מסוגלת להסתדר לבד עם ילד ללא עזרה.

ושוב הוכחתי לעצמי את ההיפך. היו אמנם ימים קשים כשאול שהזכירו לי את ימי ההורות הראשונים. מי אמר מניעת שינה מי? לבד יותר קשה להסתדר.

אבל אז הרגשתי כמה אני לא לבד. חברות תומכות שהקשיבו בסבלנות לחפירותיי וליללות שלי וגם הציעו עזרה. כאשר נפתחתי לנולי והקשבתי ראיתי שאפשר לדבר איתו ואפשר למצוא פתרונות יצירתיים לחלק מהבעיות וחלק מהזמן גם נתתי לו פשוט להוציא את הרגשות שלו המובנים ושיקפתי לו אותם כדי להראות שאני מבינה ולא מבטלת.

גם עיגלתי פינות איפה שצריך, גיליתי שגמישות זו תכונה הישרדותית חשובה ביותר. הצלחתי לנטרל אי אילו  תיסכולים ובחרתי לנקוט בפעולה עניינית במקום בדרמה.

זה לא שלא היו דרמות וצעקות אבל היו גם ריקודים ושיחות ואפילו ארוחת שישי מהנה עם חברתי ומשפחתה (כולל הבת המתוקה שלה שהיא ונולי זוג משמיים).

חוץ מזה ביקשתי סליחה מנולי על כל ההתמוטטויות והצעקות שנבעו מעייפות. הסברתי לו שכשאני עייפה אז כל דבר הרבה יותר קשה לי. הסברתי לעצמי שאני המבוגר והוא הילד ולכן אני צריכה להיות חזקה יותר ממנו בדחיית סיפוקים.

מחר טוליו יחזור, אני אחליף כוחות ואני מאמינה  שיהיה משמח מאד.

פניני נולי: תגידי לאבא שלא יטפס על מגדל אלף (אייפל) הוא עלול ליפול.

מחזיק משאית קוקה קולה. "קקולה זה לא טוב לשיניים".

"צריך לשמור קלונפס לאבא" (נולי דואג לאינטרסים של טוליו)

כאשר נולון בקריזה יש לו תירוצים משעשעים:

אני לא יכול כי זה: שביר/נמס/מקולקל. זאת בלי קשר למה שהוא רוצה להתחמק ממנו.

בכלל הוא הגיע לשלב בו כל שיחה הופכת לחפירה ארכיאולוגית: שיחה אופיינית:

נ: "אמא, למה הציפורניים שלך ירוקות?"

א: "כי אני אוהבת את הצבע"

נ: "מי צבע לך את הציפורניים?"

א: אולגה

נ: למה?

א: כי ביקשתי ממנה (ושילמתי לה...)

נ: אבל למה הציפורניים שלך ירוקות?

א: "כי אני מכשפה"

נ: זה לא כי את מכשפה, זה כי את אוהבת את הצבע".

נ: מי צבע לך?

א: .... אתה יודע

נ: כן, אולגה!

חוץ מזה נולון סקרן לגבי כל חפץ: מי קנה  את המחבת? מי קנה את החלב? איפה קנה?

חוץ מזה הוא שואל כל הזמן איפה כל אחד גר.  לפחות אלה שאלות שקל לענות עליהן. אם כי הוא כבר אמר לי שהקדוש ברוך הוא עשה את המכוניות ואת הגלגלים שלהן אולי זו התשובה הכי נוחה לכל דבר... גם אם היא לא בדיוק תואמת אותנו.

יושבת מול דף וירטואלי ריק ותוהה למה פתחתי אותו. מתחשק לי להראות נוכחות במרחב הזה ואולי לקבל תגובות וצומי.

אחד הדברים המהנים בכתיבה בבלוג הוא שאני כותבת והולכת לדרכי ואז קורים תהליכים בהיעדרי. אני חוזרת ויש תגובה, שתיים עשר. זה ממכר בטירוף ומסתבר שבניגוד ליערה מהספר החמישית של צ'ונג לוי המספרים כן חשובים. מודה שהייתי מציעה לה חברות בתקופה בה הייתי נאבקת מול המספרים בלימודי המתמטיקה/סטטיסטיקה. יש לי איזה כשל בעניין הזה של המספרים. לא דיסקלקוליה אבל רתיעה גדולה.

דווקא היומיים האחרונים על שלל קשייהם עברו במצב רוח טוב. העננות והדיכאון סביב הנסיעה של טוליו התפוגגה והרגשתי שאני מסתגלת ומשתלטת על העניינים. היה אצלי מפגש של מעגל האימהות וכל כך נהניתי ממנו. זה אחד מהדברים הנפלאים שקרו לי השנה החברות והאחווה הנשית הזאת והתירוץ לעשות משהו מהנה שלא קשור לבית ולמשפחה.

קניתי את פשוט זה לא זו הייתה קניה ספונטנית בהתחשב בערימת הספרים שמחכה לי. התחלתי לקרוא אותו בחנות ופשוט נהניתי כל כך שהחלטתי לפרגן אותו לעצמי. הוא בוחן את המשפחה במאה העשרים ואחת באמצעות מבחר מאמרים של סופרים, עיתונאים וחוקרים שלמעשה מספרים על נקודת המבט האישית שלהם לגבי מעמדם בחברה.

ואז ראיתי את הספר של אגי משעול ביקור בית והחלטתי שאני רוצה אותו. אני כל כך אוהבת את הפרטים הקטנים שהיא לוכדת בעדשה מגדילה של מילים. בית זה מונח כל כך משמעותי וטעון.

אז הצלחתי גם לנצל מבצע וגם לקשור בין הספרים מבחינה רעיונית. יופי לי.

קיבלתי גם שקט וגם התרוצצות והוספתי לזה גבינת קממבר כדי להזדהות עם טוליו והיה לי נחמד כי הגעתי לפני השעות בהם הקניון הפך למעיק.

אני חושבת שהכי נהניתי לערוך קניות חסרות תועלת פרקטית (המקרר, בינינו עמוס) בעיקר כי רציתי. זו מהות החופש..