המקום של ג'וליאנה

אני חושבת שאחד מהדברים הכי מושכים בגבר זה היחס שלו לילדים.

אתמול נתקלתי בקטע המקסים הזה של דייגו אל סיגאלה (אל סיגאלה זה כינוי שמשמעותו סרטן)

להרגיש בבית, אני תמיד תוהה איפה אני הכי מרגישה בבית ולפעמים התשובה המשונה היא דווקא במחשב. אני זוכרת את התחושה המשונה שהייתה לי כשהגעתי לבית שלנו במודיעין והוא היה חלל מלא באפשרויות שעוד לא מילאנו בעצמנו. היה משהו מפעים בתחושה הזאת שזה הבית שלנו ואנחנו נמלא אותו בעצמנו.

אני זוכרת בחיבה את דירת הסטודנטים שלנו בירושלים בגבעה הצרפתית. הגענו אליה אחרי כל מיני צינוקים שבעלי הדירות העזו לקרוא להם דירות ואז תלשתי מודעה מהלוח באוניברסיטה והדירה הזאת פשוט קראה לנו. היא הספיקה לנו ועברנו בה הרבה . שם בנינו את הזוגיות שלנו. שם התנשפנו כל יום במדרגות (קומה אחרונה!) שם תלינו את הכביסה בחבלים המשותפים בגג. שם שמענו את המואזין בחדר השינה ושם הסתכלנו על השלג הצונח רכות על העץ שעליו נשרו ועליו עמדו עורבים בתנוחה רבת הוד.

במטבח הלא גדול במיוחד בישלנו ארוחות לחברים, למעשה טוליו היה אחראי על הארוחות המורכבות (זה השתנה משום מה למרות שהוא באמת אלוף). הספה שירשנו מחברה שירשה אותה מגיסתה. שם ישבתי להיניק את נולי התינוק . יש לי תמונות משפחתיות מהספה הזאת עם המטפס שטוליו גידל באהבה כתחליף למרפסת שלא הייתה.

ואז עברנו למודיעין. עיר שמפתה אותך עם כל הירוק הקיבוצי שלה ועם הבניה החדשה ומרפסות הענק  ושם ישבנו לנו על שרידי הספה שהבאנו מירושלים כי עוד לא קנינו את הסלון הבורגני שלנו וופשוט הסתכלנו על החלל הריק.

וברגע שתלינו את התמונות שסבתי ציירה ידעתי שאנחנו בבית.

ואני כל כך שמחה שאני יכולה לדבר איתו בסקייפ ולראות את הפנים האהובות שלו ולצחוק איתו.זה לא אותו הדבר אבל זה עוזר.

תמיד תהיתי מהו הדבר שגורם לאדם להרגיש רגש מסוים כלפי עיר מסוימת שהיה בה אולי חמש פעמים בחייו. אני חושבת שמדובר ברגש לדימוי של עיר.לי יש קטע כזה עם חיפה. מין תחושה כזאת שלו יכולתי הייתי חיה בה כמה שנים.

היום ביקרנו בה במסגרת תערוכת הרובוטים. ליד מוזיאון המדע החביב מאד כשלעצמו מצאנו חניה ברחוב מסדה שהוא רחוב ארוך ומפותל כמו רחובות רבים בחיפה. הבתים היו די מוזנחים אבל הרחוב היה מעניין, כל מיני פרטים קטנים שמשכו את עיני ואם לא הייתי מטופלת בטוליו ונולי שרצו לאוטו הייתי משוטטת ומצלמת הרבה. פה אסופה של עציצים שמסודרים יפה על חלון גדול בתוך בניין אפור ומוזנח, הרבה חנויות עתיקות בהן לא הייתי קונה דבר אבל הן מוסיפות תחושה של פעם, הרבה מכולות קטנות ואחת מהן מוגדרת כמרכול (שנים שלא ראיתי מישהו שמשתמש בשם זה). בתי קפה קטנטנים ודו לשוניים בשלט בעברית וערבית, עצים בעלי גזעים מפותלים בצורה לא אפשרית וגרפיטי משונה . כל כך הזכיר לי מקומות שעברנו בהם בספרד ודווקא לא המקומות האיניים אלא מקומות בשוליים שמזכירים לנו שיש אנשים שחיים שם.פשוט חיים.

והים הנהדר הזה והעליות המטורפות והמשונות, והשילוב המטורף הזה של כיעור ויופי.

בינתיים אני קוראת שוב את הנה אני מתחילה של יהודית קציר. ספר נפלא ביותר וחיפאי מאד. תמיד אני נהנית לבחון את הפער בין הדימוי החיפאי שלי לחיפאיות של הספרים. המאהב של א ב יהושע, למשל ואני חושבת שגם מולכו.

לחיפה מקום חשוב במיתולוגיה המשפחתית שלי. חלק ניכר מהילדות של אימי עברה עליה בחיפה ואחד מהזיכרונות הראשונים שלי היה נסיעה ברכבת מירושלים לחיפה בגיל שנתיים וחצי (מאד התרשמתי מהחור ששימש כשירותים ברכבת). אני חושבת שאז ראיתי לראשונה טלוויזיה.

עוד ביקורים בחיפה: ביקרתי בתיאטרון חיפה במסגרת עבודת שחזור הצגה שהייתה בשנות השישים. נסעתי לשם כדי לראיין את התאורן שהיה אז תאורן באותה הצגה ואז שימש בתפקיד בכיר ובקושי מצא זמן להיפגש איתי (אם כי נפגש) ואז התברר שבמאי ההצגה חי בירושלים ממש מתחת לאף.

פעם הייתי במחנה קיץ בעוספיה ואז עברנו בחיפה ואני זוכרת בעיקר את הנסיעה לאורך הים ופעם נסעתי עם אימי לפסטיבל הסרטים בחיפה ונפלנו על סרט ממש גרוע ויצאנו ממנו באמצע והלכנו לסרט קיטשי טיפשי אבל נהנינו עד הגג.

אלו הביקורים שלי בחיפה. תמיד מכווני מטרה ואף פעם לא כללו שוטטות לשם שוטטות. כנראה שאני צריכה פעם לבוא לשם לבד. הביקור היום חידד את הכמיהה שלי.

הנה החלטה לשנה החדשה. פעמיים בחודש לנצל את היום החופשי שיהיה לי ולנסוע. יש רכבת ויש סקרנות וכמיהה לתרבות, ליצירתיות ולמקום מוכר שהוא גם קצת אחר.