המקום של ג'וליאנה

היום נן בחופש ואני חשבתי שיהיה נחמד לגוון את הקניות שלנו וללכת לחווה חקלאית אורגנית שנמצאת לידנו (פעם ראיתי שלט שמצביע על חווה שמוכרת ירקות ישירות מהחקלאי) .אני כל כך אוהבת ירקות ופירות ומזמן כבר רציתי לבדוק איך זה לאכול אותם כשהם טריים כל כך ולא מהקירור,

נסענו בדרך עפר בעקבות המכוניות האחרות והגענו לסככה מוצלת מלאה ארגזי קרטון בהם שכבו ירקות. ליד הסככה היו השדות ותאילנדים קטפו כל הזמן ירקות ופירות והביאו לארגזים הריקים. ראינו שדות במיה ושדות תירס.

גילינו שמלך הסככה הוא התירס. היינו חייבים לפקוח עין כי בשניה שהביאו תירס הארגז התרוקן. להפתעתי ראיתי אישה לפני טועמת גרגר תירס ישר מהקלח.

וכשאני רואה שמישהו אחר טועם אני מפעילה את האינסטינקט החייתי שלי וטועמת גם.

כן, אכלתי תירס אלוהי לא מבושל ישר מהקלח.

בסוף גם אנחנו שמנו את ידנו על האוצר הצהוב.

בבית שטפתי ונתתי גם לנן והפה שלנו התמלא במתיקות. אפילו את טוליו שכנעתי לאכול.

לגבי המחירים זה לא זול אבל אני לא בטוחה שהפער כל כך גדול. קנינו די הרבה דברים ב106 ש"ח (כולל חלה ממחמצת ושעועית מש).חשוב להצטייד במזומן כי המקום לא מקבל אשראי.

אני מקווה שאצליח לשכנע את טוליו להגיע לשם יותר. היה משהו מאד משמח ומרענן בחוויה הראשונית הזאת של לקנות ירקות ופירות שרק נקטפו.

גם ספרנית יכולה להינזף ע"י ספרנית בספריה הציבורית כיוון שאיחרה מאד בהחזרת ספרים.

למעשה התחלתי להבין אנשים שמאחרים בהחזרה. בהתחלה את מאחרת קצת ואז את מרגישה שיש תחושה של חוסר נוחות בלהגיע לספריה ואז את מחכה עם זה עוד ועוד ואת רואה את הספריה מחלון הבית שלך מסתכלת בך במבט מאשים ואז את אומרת: לא עוד! הילד עוד מעט מתחיל לקרוא ואני רוצה שתהיה לו חוויית ספריה כמו לי.

ואז אנחנו מגיעים לספריה ואני מורידה ראש ומתנצלת והספרנית ממשיכה לנזוף . אני מכירה את הצורך הזה להרגיש שהקורא הסורר עדיין מכבד את הסמכות שלךושל הספריה ואז אני ממשיכה להתנצל כי אני גם יודעת שקוראים שלוקחים אחריות מתקבלים ביתר אהדה. והיא מזהירה שניזהר במיוחד עם ספר הילדים כי הוא חדש.*

ואנחנו מגיעים הביתה ומגלים בספר הילדים החדש שני דפים קצת קרועים.הם היו שם קודם. נשבעת!!!

פחד אלוהים!

*וכך באחת הפכנו לסוג של פרסונה נון גרטה בספריה. ייקחו המון ביקורים כדי לכפר על כך.

כמדיניות אני נותנת לנן לבחור את ספריו ובמקביל אני בוחרת לו ספר שנראה לי טוב. את הדרעק אני מקריאה לו בספריה (דורה ודייגו) ואת הספרים האיכותיים אנחנו שואלים.

אני מקריאה לנן את דורה כולל "לאן הולכים מכאן" ולפתע אני מגלה שיושב לצידנו עוד ילדון בן שלוש ומקשיב ברוב קשב. ואז כשאמא שלו קראה לו אז הוא עונה לה: "אבל אני רוצה לראות!"

לקח לי שניה להבין שהילד מתייחס להקראה שלי כצפיה בתכנית דורה.

המורה של נן ממליצה תירגול בקריאה ואני פיתחתי הרגל לתת לנן לקרוא את הכותרות של הספרים ומילים שבולטות בגודלן מהספר. לפעמים הוא מצליח יפה ולפעמים מתקשה (כשיש שם אותיות ניקוד שעוד לא למד).זה בכל זאת כיף לראות שהוא נהנה מהאתגר.

יש דברים שלא משתנים. כל שנה אני מרגישה אי שקט סביב היום הזה. אולי כי עוד לא מצאתי את החיבור הנכון לי ליום הזה. קשה לי עם נשגבות יתר וקשות לי מחשבות על הגורלות הנחרצים.

ובכל זאת יש משהו יפה בהנחת היסוד שכולנו טועים וכולנו פוגעים, לפעמים בלי לשים לב בכלל, לפעמים קשה לנו להודות שאנחנו לא היינו בסדר ולפעמים אנחנו לא יודעים איך לרדת מהעץ שטיפסנו עליו. אני אוהבת תפיסות שלוקחות בחשבון את האדם כיצור אנושי לא מושלם.

אני יכולה לבקש סליחה על הטעויות שלי מתוך כוונה אמיתית להיות טובה יותר כלפי כולם וכלפי עצמי.

אולי דווקא כאן יש מקום להחלטות לשפר דברים באופי שלי.

אני רוצה להיות פחות שיפוטית. השיפוטיות שלי היא בעיקר כלפי עצמי כי אני כמעט מפחדת לשפוט אחרים אבל השיפוטיות שלי כלפי עצמי היא גם כלפי הקרובים אלי שברמה מסוימת מייצגים אותי . במילים אחרות לזכור שלטעות זה אנושי ושאם לא מנסים לא טועים

אני רוצה להפוך את השיפוטיות שלי לכוח מניע שיתן לי דחיפה כי אני באמת זקוקה לדחיפה. אני לא מממשת את עצמי ואי המימוש הזה מתחיל לכאוב.

אני רוצה להיות יותר קלילה. אני לוקחת דברים פשוטים למדי בכובד ראש מוגזם.אני רוצה להיות אמא קלילה יותר.

אני רוצה להעשיר את עצמי בלמידה, בקריאה, בהיחשפות לתרבות. אני מרגישה לפעמים כמו עלי באבה במערת השודדים מוקפת באוצרות עד כדי קושי לבחור.

אני רוצה שיהיה לי כוח פיסי ולא להיות עייפה כל הזמן. לאחרונה אני עייפה מדי.

אני רוצה לאהוב טוב יותר, ולתת מעצמי יותר, וליזום יותר.

כל אלה הם דברים שאני יכולה להשיג.

אני מאחלת לכם יום כיפור טוב שנותן שקט ומקום להירהורים ולבחינה מחודשת של החיים. לגבי אלוהים אני לא סגורה מה עמדתי כלפיו אבל נוח לי לדעת שיש תחום רחוק ממני ודברים ושהם אינם בשליטתי. אני רגילה לקרוא לו אלוהים ואני בוחרת לראות אותו כמשהו טוב שממסגר את החיים שלנו ומציב לנו גבולות איפה שצריך. אני לא מאמינה שיש לו עניין בלחפש אנשים שבולסים ביום כיפור.

נתקלתי אצלה   בתפילה חדשה שלא הכרתי שעוררה אצלי חיבור מידי. בבתי הכנסת נהוג להגיד תפילת "יזכור" אותה אומרים אנשים שנפטרו להם קרובי משפחה ממדרגה ראשונה. מי שהתמזל מזלם יוצאים בתפילה זו כנראה כדי לא  לעורר עין רעה. בבית הכנסת של הכותבת עשו מנהג שגם אלה שהוריהם חיים נשארים ומתפללים   תפילה לשלום המשפחה ובה מודים על כך שהוריהם בחיים ומבקשים עבורם שנים רבות וטובות וכוחות להיות בנים טובים ולסייע להם כשיזדקקו לכך.

וזה כל כך חשוב ונכון להודות על הקיים ולבקש טוב עבור ההורים ובעיקר לא לראות את החיים כמובנים מאליהם.

אני הרגשתי לתפילה זו חיבור מיידי וגם אמרתי אותה בלבי.