חלומות צלולים

חלומות שהיו לי הלילה שבלטו לי במיוחד בתחושות שהם עוררו:

חלום אחד:

אני נמצאת במרכז ליוגה ומתכוננת לסעודת שבת. אני כהרגלי מתיישבת שני כיסאות ליד ראש השולחן. (אוהבת לשבת כמה שיותר בהתחלה). מישהי באה ומתיישבת לפניי (כיסא אחד ליד ראש השולחן) ורומזת לי לזוז קצת יותר הצידה. אני מבינה שהיא מרגישה שצפוף לה אז אני זזה. היא אומרת לי לזוז עוד ואני ממשיכה לזוז עד שאני כבר ממש רחוקה ממנה. בסוף היא אומרת לי שהיא התכוונה שאשב בסוף השולחן. ואני הולכת ומתיישבת שם, מרגישה תסכול מסוים.

חלום אחר:

אני מתכוונת להיכנס לדירה שבה אני גרה אבל במדרגות שלפני הדירה יש כל מיני דברים שמפריעים לי: אופניים של השכנים וגם כביסה שהשכנים השאירו. מתוך כעס אני אומרת: איזה יופי, אולי נעשה כאן חדר כביסה וגם אני אשים פה את הכביסה שלי? אבל הכעס כמובן שלא עוזר לי להתגבר על המחסום בכניסה לדירה.

וחלום נוסף:

אני נמצאת בבית של ההורים שלי. אמא שלי מכניסה ריהוט חדש לחדר שלי וכתוצאה מכך ומהצפיפות שנוצרת היא מחליטה להוציא את המחשב שנמצא בחדר שלי ולהעביר אותו לחדר שבו היא ישנה. זה מכעיס אותי כי עכשיו כל פעם כשארצה להשתמש במחשב אצטרך לחכות שהיא תתעורר מהשינה. (זה לא רחוק מהמציאות. אמא שלי באמת אישה שתלטנית שלא מהססת להפעיל את הכוח שלה על אחרים בכל צורה שהיא).

החלומות משקפים משהו בתוכנו, משהו מחיי היום יום. והמכנה המשותף של כל החלומות האלה הוא: המקום ועד כמה אני נותנת לעצמי מקום ועד כמה אני מרגישה שייכת?

עד כמה אני מרשה לעצמי לתת לעצמי מקום?

בדרך כלל אני באמת זאת שדוחקת את עצמי לפינה. לא מעזה להראות את עצמי, בעיקר כי אני פוחדת מדחייה. פוחדת מהכעס של אחרים עליי ומהפגיעה.

זה קשור גם לפוסטים האחרונים שכתבתי כאן בנושא הפגיעה.

יחד עם זאת אני כן רוצה שיראו אותי, אני כן רוצה שיעשו לי קצת מקום. אני נזכרת בכל מיני סיטואציות בהם ניסיתי לשבת במקום בולט במיוחד. למשל כשלמדתי, השתדלתי לשבת בספסל הראשון לפני המורה.

בסעודות שבת במרכז ליוגה אני משתדלת לשבת בכיסא הראשון ליד ראש השולחן, בדיוק כפי שהיה בחלום. (לפחות בהתחלה).

אבל מה יקרה אם פעם אוותר על הצורך הזה להיראות?

אני חושבת שהפחד שלי הוא שבאמת איעלם.

תקופה די ארוכה בחיים שלי דימיתי את עצמי לדני דין - הרואה ואינו נראה.

הפחד גרם לי להיעלם.

עכשיו יש באמת את הקונפליקט הפנימי הזה.

צד אחד בי עדיין רוצה להתחבא ולהישאר מאחור.

צד אחר אומר בדיוק את ההיפך, אומר לי להתבלט יותר ולהיראות.

מי משניהם ינצח?

האם זה בכלל שאלה של נצחון או הפסד של אחד מהצדדים?

אולי בכלל כדאי ורצוי להגיע לפשרה?

ועכשיו עצרתי רגע את הכתיבה וקראתי את מה שכתבתי עד עכשיו.

ואני חושבת שהצורך האמיתי שלי הוא לנצח את ההתעללות הנפשית שעברתי בבית הוריי, לרפא את הילדה שבי, שמחפשת עדיין את מקומה. לתת לה את המקום הזה.

לעזור לה לגדול ולהפוך לאישה שונה מהאישה שגידלה אותה. אישה אוהבת, חומלת ושאין לה צורך להשתמש באלימות ו/או בשתלטנות כדי להשיג את מבוקשה.

ביומיים שלושה האחרונים לא תירגלתי חלימה מודעת, בעיקר בגלל ההרגשה הרעה שהייתה לי. אבל אני גם חושבת שנוספה לזה העובדה שהתחלתי לעבוד וכפי שחששתי, העבודה קצת השכיחה ממני את התרגול של החלומות הצלולים.

אתמול במהלך היום (גם בזמן העבודה) ניסיתי מדי פעם לעשות בדיקת מציאות כשנזכרתי בזה. הפעם זה היה קצת יותר קשה בגלל המצברוח הרע הכללי שהיה לי, שהיה קשה להשתחרר ממנו.

אבל אני רוצה להמשיך לתרגל. הזיכרון של החלום הנפלא שהיה לי בסוף השבוע האחרון מעודד אותי להמשיך כי מבחינתי בהחלט מדובר בסוג של תרפיה.

גם לזכור את החלומות אני די מתקשה בזמן האחרון. אני מתעוררת כמה פעמים במהלך הלילה, זוכרת שחלמתי משהו אבל לא מצליחה לזכור בדיוק מה. בכל אופן, לא מספיק בשביל לרשום את זה ביומן.

רק היום, לקראת הבוקר, היה לי איזשהו שבריר של תמונה שזכרתי אז רשמתי את זה ביומן. ודווקא זה מה שהזכיר לי עוד תמונות ועוד קטעים מחלומות. כך שהרישום בהחלט עוזר ואני מתכוונת להמשיך בכך בהתמדה.

היה לי הלילה סיוט.

חלמתי שאני נמצאת בבית של ההורים שלי. (איך לא? בזמן האחרון כמעט ואין לילה שאני לא חולמת בו על הבית של ההורים שלי). אנחנו יושבים בסלון ופתאום מהחלון אני רואה שמים מתחילים לעלות ולעלות. במילים אחרות, הבית טובע בים. אני צועקת לאמא שלי: תראי, אנחנו טובעים. ולה וגם לאבא שלי (שלא ממש ראיתי אותו שם אבל איכשהו ידעתי שהוא שם) לוקח קצת זמן לקלוט את זה.

בינתיים הבית ממשיך לשקוע ולשקוע בתוך הים.

זה היה ממש מפחיד.

וחשבתי, אילו החלום הזה היה הופך לצלול, אם באיזשהו שלב הייתי "מתעוררת" בתוך החלום ומבינה שמדובר בחלום, הייתי יכולה לשנות את החלום הזה והוא כבר לא היה סיוט. הרי גם בחלום הצלול האחרון שהיה לי, אם הוא לא היה צלול הוא היה יכול להפוך לסיוט ובמקום זה בסופו של דבר הוא פשוט היה כיף.

לכן אני מחליטה לחזור לתירגול באופן מאסיבי.

הרגשתי רע אתמול בערב בעקבות מה שקרה. (ושאני לא יכולה לפרט כאן).

היות ואני מתרגלת חלימה מודעת, בדרך כלל אני מנסה להימנע מללכת לישון בהרגשה רעה. ואפשר לומר שניסיתי להמנע מזה גם אתמול. אחרי הבכי, יצאתי החוצה לשאוף אוויר. קניתי משהו שהייתי צריכה וניסיתי להעסיק את המוח שלי במחשבות אחרות, על דברים טובים ונעימים יותר.

בכל זאת זה לא עזב אותי והיו לי בלילה חלומות שקשורים לזה. שוב, לא יכולה לפרט את זה כאן אבל לפחות כתבתי את זה ביומן.

והיום בכל זאת חזרתי למקום הפוגע. אגיד רק שזה בא מפורום כלשהו שהשתתפתי בו עד עכשיו, בכמה חודשים האחרונים ותמיד היה מקום המפלט שלי, מקום שעד עכשיו דווקא הרגשתי בו טוב.

וכן, אני אולי רגישה יותר מדי, אבל מילה יכולה לחתוך, לדקור ולהכאיב יותר מסכין. ואני לא יכולה לשאת את הכאב שבא בעקבות זה. וכך גם התגובות שבאו היום. היו גם כאלה שתמכו בי אבל בכל זאת גרמו לפצע להיפתח שוב. מעין טריגר כזה.

לא חושבת שאוכל עוד לחזור לשם, כי לפחות כרגע, המקום הזה, שעד עכשיו כל כך אהבתי ומצאתי בו מפלט, מכאיב לי כל כך.

כרגע, הבלוג הזה הוא המקום שלי.

פה בבלוג, שיש לי בו יותר שליטה על המילים שאני אומרת וגם על המילים שנאמרות לי (אם כי קצת פחות), אני מרגישה יותר מוגנת.