שוב בכיתי בלילה. בכי כואב כזה , בכי שלא היה לי בחיים עד שאיבדתי את סבא שלי לפני חודשיים.

אני זוכרת שבאתי לבקר אותו בפעם האחרונה בית החולים כשוהא היה מחובר לכל מיני מכשירים וכל נשימה שלו הייתה מתבססת על ידי מכשירים מסומיים. זה לא היה סבא שלי. סבא שלי תמיד נראה מטופח ומסודר. נראה טוב ותמיד מגולח יפה.

זה לא היה הוא. זה היה סתם גוף שוכב על המיטה ומישהו שבחיים לא חשבתי שאראה אותו במצב כזה.....

אחותי עמדה לידו ולא הפסיקה לבכות. סבתא שלי גם עמדה וליטפה את ידו. כשהתקרבתי אליו לא חשבתי שאחרי כמה שעות הוא כבר ילך לנו..לא רציתי להאמין ואף אחד לא חשב שככה זה ייגמר.

באתי אליו ונתתי לו נשיקה. סיפרתי לו כמה אני מתגעגעת אליו וכמה מצטערת שלא הייתי כשחגגו לו יומולדת 75. הייתי צריכה להיות איתו ולחגוג את הימולדת האחרון שלי. אבל מי ידע שזה המצב שיהיה אחרי 3 שבועות?

אמרתי לו שאני צריכה לחזור לאילת אבל שיבטיח לי שהכל יהיה בסדר ושנתראה ביומולדת שלי. שנשב כל המשפחה ונשב שנינו יחד ופשוט נשב ביחד ושהוא ישב עם אבא שלי ליד המחשב ויתחילו לדבר על נושאי המחשב...אמרתי לו שהכל יהיה בסדר ושלא ידאג.

אמרתי לו שכשאחזור הבייתה אני אקפיד לבוא לבקר יותר...

אבל בלילה סבא שלי החליט להפסיק להאבק. זה היה סופי......הוא כבר איננו. והיום, עברו כבר חודשיים כמעט ואני כל הזמן חשבת עליו. אבל תמיד כשאני מרגישה את הדמעות אני מיד מפסיקה עם המחשבות ומעסיקה את עצמי ומתנהגת רגיל ומחייכת לאורחים שבאים אליי בעבודה, משתדלת להיות עם מצב רוח טוב. אבל בפנים עמוק, אני מוסכלת וכואבת. ולפעמים בלילות אני עדיין בוכה וחושבת מה שלום סבתא שלי שלה יותר קשה אחרי שהם חיו כמעט 50 שנה ביחד.....

שבוע הבא הוא כבר לא יהיה איתנו ביומולדת שלי, רק בנשמה שלי הוא יהיה איתי. אבל ככה הוא כבר לא יהיה, לא כמו שתמיד הוא נמצא. אני אוהבת אותו ומתגעגעת אליו, וכל כך רוצה לחבק אותו, לומר לו "אני אוהבת אותך סבא מקסים שלי". רק לקבל חיבוק קטן..

שלכם תמיד M-L-D

היי אנשים.

התנקתי זמנית כי באת אני עסוקה והיו לי הרבה דברים לעשות חוץ מלעדכן אותכם יום יום עם מה שקורה לי. לא היה לי כוח לכתוב ולא היה לי כוח להכנס לבלוג הזה. עברתי כל כך הרבה בתקופה האחרונה ואני לומדת מעצמי יום יום יותר ויותר, ומתחילה להתבגר סוף סוף. משתלדת להיות פחות עצלנית ולחשוב יותר על העתיד שלי, עדיין לפעמים מועדת ושוב מתחילה לחזור למה שהייתי ושוב, מתנדנדת.

חבר שלי אתמול נכנס לקבע והוא יהיה במשך שנה ו 3 חודשים. מצד אחד זה טוב ומצד שני זה לא. שבוע הבא יום רביעי זו המשמרת האחרונה שלי בעבודה ויום שישי אני חוזרת הבייתה הבייתה. למשך 3 וחצי חודשיים ככה ובעזרת השם מתחילה ללמוד באוקטובר. אחרי הרבה מחשבות בסוף אני לא משכירה דירה עם חבר שלי ולא עם חברה אחרי שהוא החליט לחכות עם זה. הדבר היחיד שנשאר לעשות זה לבקש מגורים במעונת של המכללה. בתקווה שיהיה לי מקום כן?

אני מפחדת שאני וחבר שלי נתרחק במיוד עכשיו כאני חוזרת הבייתה. מה יהיה בזמן שאתחיל ללמוד? נתראה רק בסופי שבוע?ומה יהיה כשאצטרך ללמוד למבחנים? מתי אספיק לראות אותו? אני מפחדת ואני מקווה ששנינו נעבור את זה כי הוא הכי תומך בי בלימודים והוא להפך רק דוגל לזה ודוחף אותי הלאה. אחרי הכל שנינו חושבים על העתיד שלנו ובשביל להצליח צריך גם להתמודד עם מכשולים בשביל שאחר כך נצליח לחיות טוב בתנאים יותר טובים.

יש לי פתאום כל כך הרבה מה לעדכן אבל לצערי כמו תמיד אני נזכרת בדקה  ה 90 שגם על זה אני צריכה לעבוד ולהתחיל להתכונן למשמרת לילה. אני צריכה עוד ללמוד מילים (אגב לא עברתי שנה שעברה את הציון שרציתי בפסיכומטרי וצריכה לעשות מבחן ממ"ד בשביל להתקבל זה כמו פסיכומטרי רק טיפונת יותר קל)..אחת הסיבות שאני חוזרת הבייתה לפני הזמן זה רק בגלל שאני צריכה ללמוד למבחן הזה.אני חייבת חייבת להצליח, חייבת ללמוד ולחרוש הפעם בלי סוף ולשבור את הראש רק בשביל שאצליח להתקבל ולהתחיל ללמוד באוקטוברץ גם ככה אני לא מתחילה לתואר אלא למכינה. מקווה שאצליח בכל.

בקשר לדיאטה...איזה דיאטה ואיזה בטיח. סתם מתעצלת לעשות הליכות וגם לפעמים כי אין לי זמן לזה. אני מתכננת כל כך הרבה דברי כשאני חוזרת הבייתה. דבר ראשון, מפסיקה לאכול מתוקים, ואוכלת לחם-רק פרוסה אחת ליום ורק אם יש צורך לזה. אגב אני אתחיל גם בדיאטת תפוחים פעם בשבוע וכל יום אתחיל לעשות הליכות, ללכת לים פעמיים 3 בשביל להשתזף עוד. תתפלאו אבל אני דיין לבנה פה באילת. וזה בגלל שאני עובדת כל הזמן ובקושי יש לי זמן ללכת לים. מוזר הא???

ביקיצור חייבת לעוף. ביי אנשים!!

M-L-D.