"קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות - הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוש ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך - רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהנום." 

- ריימונד קארבר, מתוך שירים

מתבגרת ואיתי העצב. יד ביד לאורך כל הדרך. כדאי שאקבל אותו אליי במקום לנסות ולדחות אותו מעליי שוב ושוב. אולי הוא מהות לא פחות משאושר הוא מהות?

על אף הדינמיות שאני חווה בכל רגע ורגע, דינמיות של תקיעות או דינמיות של תנועה, העולם והחיים קשים לי מאוד - אז, עכשיו ואולי לתמיד. הם כמו כוס תה רותחת - אני רוצה לחבק אותה, ללגום ולרוות ממנה אבל מפחדת להיכוות. הם כמו פיתוי שאני פוחדת שכניעה אליו תכאיב לי יותר משתסב עונג. כל כך הרבה רוע, כל כך הרבה צביעות, כל כך הרבה בורות, כל כך הרבה חוסר איכפתיות, כל כך הרבה מידע, הכל מאפיל על זכותי - או חובתי? - להשתמש ביכולתי לבחור לראות את מה שטוב. הבלבול והאוטיזם שולטים.

אני חיה כי אני חיה.