קודם הם בכלל פטריוטים צייתנים, חלוצים טהורים, שנקראו לדגל והתיצבו לקריאה וקמו ומתוך הקרבה וכאב גדול הלכו והתישבו מעבר לקו הירוק. הכל בשביל מדינת ישראל שלהם. היא התחננה שיעזרו לה, והם נענו, ושקעו בנתינה.
עכשיו אותה מדינה רוצה לארגן לה גבולות, אז היא מבקשת מהם לחזור. הנה, היא שוב מבקשת את עזרתם, הפעם שיעזבו את בתיהם שאליהם הם עברו בכלל מתוך הקרבה, וישובו אל ארצם.
אז איך זה הפך לעקירה? לגירוש? לתועבה ולקאזוס בֵּלי נגד המדינה עצמה?
המדינה שלכם רבותיי, רוצה אתכם, עורגת אליכם, רוצה שתבואו לגור בה, רוצה שהגבול שלה יעבור לאורך קו מסוים, ושתהיו בפנים. היא תשלם לכם כסף אם תאותו לבוא. בואו אלינו, היא מתחננת.
אז מה קרה באמצע? הפסקתם להיות פטריוטים צייתנים וחלוצים טהורים?
או שאתם אוהבים את הארץ רק אם הממשלה שלה משתפת פעולה עם האלוהים שהמצאתם לכם? (ראו בלוג קודם שלי בעניין הזה).
יאיר לפיד אצל לונדון וקירשנבאום
לונדון ניסה שוב את הטריק שלו, להביך את המרואיין בהאשמה שהוא משתוקק להתחבב, או מאוהב בעצמו או משהו. זה נושא שנורא מעניין אותו, את לונדון, איך אנשים לא מתביישים להפגין את אהבתם (הגדולה) לעצמם, ולנהל את חייהם בניסיון מתמיד להיות נערצים. הוא שיפד ככה, די באכזריות ובהתנשאות, את דודו טופז פעם (ובל איחשד כאוהדת טופז. נהפוך הוא).
ונכון שלונדון עצמו מצליח לא ליצור את הרושם הזה.
אבל הצורך המניע הזה, להיות נאהב ונערץ, הוא שעומד מאחורי כל מי שרוצה "להיות בטלויזיה" או "להיות שחקן" או "להיות מפורסם". כנראה שגם אני, בדלותי ובעליבותי - פה, בבלוג. גם לונדון. בטח שגם לונדון. אז שלא יתבצר מאחורי השאלות האלה.
לפיד יצא מזה יופי. הצליח אפילו ללעוג קצת ללונדון, בחן ובעדינות. הסביר ברהיטות ובנחת את השקפת עולמו בעניין סגנון הריאיונות שלו.
לא יודעת מה ועל מה אפשר להלעיז עליו.
אבל אני יודעת למה...
זהו להיום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
