הֲגִיגַיִּל

רק ברגע מסוים מכה בך ההבנה לאן כל זה הולך.

פת-אום אתה מבין את הסופיות.

את הניוון האורב.

את החידלון הפושט. לאט לאט.

סתם איזה פרק שחוק מכריז על שחיקותו, והחשד שמא הוא לא יהיה שוב בלתי שחוק מטפטף אל סף ההכרה. 

הכיוון הכללי, המורד המתון והקבוע.

וזה קורה רק בשלב מסוים. לא קודם עם כל הפאניקה שהנה, 40, הנה 50, או הנה 60.

זה לא פאניקה וזה לא מספר.

זאת ידיעה עמוקה וחותכת.

מעקרת.

משתקת.

ופתאומית

ואז היא חולפת.

אבל אחר כך שבה ומתיצבת.

זהו זה.

אתה סופי.

עכשיו זה ברור לגמרי.

עכשיו תרוץ,תכתוב בלוג, תכתוב ספר, תצייר ציור, תיסע לטייל בעולם תתאהב, תקשור את חייך עם מישהו אחר.

זה כבר לא יקהה את החתכים האלה.

זה כבר אבוד.