הֲגִיגַיִּל

קסטינה הגיעה אלינו בשנת 2000. אחרי שאלון ואני נסענו להוציא את מינוס להורג.

בדרך אל עמוד התליה מינוס עוד השמיטה את ראשה על גוף הרכב מחוץ לחלון, כמימים ימימה, ונתנה לרוח להעיף לה את האוזניים. זה היה הכיף שלה בנסיעות במכונית, וגם בנסיעתה האחרונה, כשהיתה כבר חולה ומותשת.

אוי אוי אוי מינוס שלי.

מלאך אלוהים שלי. שכך קרה לך.

אלון הוא החבר הכי טוב של כנען, וכנען הוא בני היחיד, אהבתי הגדולה, מושא הערצתי, מקור גאוותי ושברון לבי. הוא עוד יותר עדין ודקיק ושביר מאלון, אבל הוא סיגל לעצמו התנהגות יותר קשוחה. אלון הוא ילד מיוחד במינו, מוכשר ומצחיק וחכם ומעודן לגמרי. הוא אהוב עלי ויקר לי כבן. יש למעשה שני בנים, כנען, הבן הביולוגי שלי, ואלון הבן המסופח שלי, וגם האחד מביניהם שמוכן לעזור לי כשאני זקוקה לעזרה.

לא היה לה סיכוי. דר' נרי ראה שהיא נגמרת והמליץ לבצע בה הריגה ווידוא הריגה. כבר אי אפשר היה לעמוד בסבל. סתם מחלה אוטו-חיסונית כמו שהם קוראים לה ברוב תושיה (בשמות הם גדולים, בבריאת שמות למחלות יש להם המון תושיה).

אני הייתי זקנה כבר אז. בת 52, אבל משוללת יכולת להתמודד עם מינוס שלי שמוצאת להורג. זאת היתה מטלה קצת אכזרית להטיל על אלון. הוא היה ילד, חייל, מתוק ותם, שיא הרגישות והפגיעות. וכנען היה בצבא, אז הוא לא יכול היה לעזור. אלון נכנס עם דר' נרי לחדר ההמתה, ואני בכיתי נורא. גם עכשיו אני בוכה, כי לא נולד עוד יצור מושלם כמו מינוס.

החיים שלה התחילו רע ונגמרו רע. בגיל חודשיים היא נדרסה, ורגלה הקדמית הימנית נכרתה כולה, עד לבסיסה. בעליה לא רצו כזאת נכה בבית, והסיעו אותה לתנו לחיות לחיות. תנול צלצלו אליי ושאלו אם אני מוכנה לארח אותה לשבועיים התאוששות אחרי ניתוח הכריתה. נו, באמת.

אבל בין הכריתה לבין המחלה האיומה הזאת עברו עליה 6 שנים מאושרות מאוד.

זה לא מנחם אותי.

אלון נכנס ואני צלצלתי לכנען מתיפחת. הוא ממית אותה עכשיו, מיררתי.

ואת עומדת ומדברת אתי? התפרץ כנען. למה את לא איתה? מי מלטף אותה? מה את עושה, אמא?

אלון איתה. אלון המסכן מלטף אותה אל מותה. אמרתי.

אלון יצא מהחדר לבסוף, חיוור וממוטט. מאז הכינוי שהוא אימץ בכל הצ'טים והאתרים שדורשים רישום היה "מינוס_מתה" או "מינוס_איז_דד". המון שנים. כל כך התיסרתי שפגעתי בנשמתו הגוזלית, הרוטטת.

מקץ חודש של אבל שחור אלון בא מהבסיס שלו ליד צומת קסטינה עם גורה קטנה ואפרורית. תינוקת מבולבלת. מתוקה מאוד. היא הסתובבה בבסיס עם שגר שלם של גורים שנקטפו ע"י חיילים וחיילות, ואלון בחר בה. לכן נקרא שמה קסטינה.

קסטינה גדלה אצלנו באהבה ובחום. היא היתה כלבה יחידה אז, ולצדה היתה החתולה הצהובה שהיתה חתולה יחידה אז.

בית רגיל. ילד בצבא, ילד מסופח, המון חברים וחברות, כלבה וחתולה.

היה לה קר כבר אז. תמיד קר לה בחורף. היא היתה דוחפת את עצמה בכוח למיטות שלנו. ואם לא הסכמנו לה, היא היתה בוכה מרות. אז היינו מדליקים לה תנור, והיא היתה נרגעת.

באותם ימים גרנו ברעננה, בבית עם גינה. קסטינה הסתובבה בחוץ כשרצתה, ולאט לאט הגדילה את מעגלי השוטטות שלה, ובד בבד עם זה פיתחה חיבה גדולה לחיתולי תינוקות. למזלה, ולרוע מזלנו, היה תינוק בבית השכן. האמת היא שאני חושדת שהיו שם כמה תינוקות בו זמניים. בעצם, נדמה לי שזה היה ממש עדר שלם של תינוקות. בחיים שלי לא ראיתי כמות כזאת של חיתולים. פחי-צפרדע מלאים, גדושים, עולים על גדותיהם בחיתולים ארוזים על תכולתם. ואחרי טיפול יסודי של קסטינה היתה כל המדרכה מעוטרת ומקושטת בקרעי חיתולים מפוזרים בחינניות מסביב לפח. הקרעים היו נקיים, וקסטינה היתה חוזרת הביתה לאחר כל מבצע חיתולים שמחה ומדיפה ריח של קקי של תינוקות.

היא התבגרה מאז. היום קסטינה בת 5. ככל שגדלה הפכה סקרנית וחקרנית יותר. היא בעייתית מאוד בלהקה, כי בטיולים היא עסוקה מאוד באיסוף נתונים בשטח, לשם קידום המחקר המדעי הסודי שהיא מנהלת מזה מספר שנים. היא אוספת את הנתונים בכוונה גדולה, לאט מאוד, ומנתחת לעומק את הממצאים אד-הוק. היא כל כך קפדנית ושקדנית בעבודתה שלא אחת היא משתקעת במערכת השערות ותיזות סבוכות, ושוכחת להיצמד אלינו. כמעט בכל טיול יש רגע או שניים בהם אני מגלה שקסטינה איננה. מדי פעם אני מקבלת קריאה בטלפון שהיא נמצאה פה או שם. גם היא, כמו כולם נושאת בגאון את מספר הטלפון הסלולרי שלי על צווארה, אבל רק היא אובדת על בסיס קבוע.

היא מלאת מתיקות וכוונות טובות. לא ראיתי אותה מעולם כועסת ולא שמעתי אותה נוהמת. גם קרבו ונארה מתוקים כמוה, אבל הם נוהמים בהזדמנויות שונות. למשל כשאוק נסחף בהתחככויות ומתחיל לנשוך ולנעוץ בהם טפרים מרוב התרגשות. קסטינה סובלת את זה בדממה. מקסימום היא ומתרחקת.

היא נדרסה קצת פעם, כשיצאה מהמכונית בצד של הכביש, ומכונית שדהרה במורד הכביש פגעה בה. זה היה בחיפה, שם הייתי עם אלון. היא נסה מהמקום מיד, ואני הייתי בטוחה שהיא נדרסה למוות. אלון רץ אחריה והביא אותה אחרי כעשר דקות בהן ישבתי על המדרכה וקוננתי בקול רם מאוד. איבדתי את הצורך לרסן את יגוני באותן דקות.

מאז היא זהירה מאוד בכבישים.

היא גם מחייכת. זה נדיר לגמרי אצל כלבים. היא מושכת את פינות שפתיה לאחור כשפונים אליה בדברי כיבושין, ומחייכת. לא כולם רואים את זה, כי הכיווץ הוא עדין וקטן, אבל כבר היו חברים שכן ראו את זה, וזה לא נכון מה שכנען אומר, שאני מדמיינת את זה. כנען, דרך אגב, חושב שאני חיה בעולם פרטי ודמיוני והזוי, שאין לי קשר ממשי עם המציאות, ושאין לסמוך על שום דיווח שלי.

קסטינה כלבה די גדולה, בגודל של כלב זאב קטן, ויש לה צבע אפור-צהבהב בלתי מוגדר. אם לוחצים על הקישור "תמונה", אפשר לראות אותה, את אהובתי. במבט מקדימה, היא קצת מזכירה זוחל. סלמנדרה כנען אומר.