הֲגִיגַיִּל

משום מה הפיד (feed) האחרון שלי ב-ynet לא נחשף. אז הנה הוא:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3227444,00.html

הוא גם האחרון למערכת הבחירות הזאת.

אני אמשיך לשלוח את תובנותיי ומחשבותיי לכל המערכות גם להבא, ואולי בסוף מישהו יאות לתת לי איזה טורון/בלוגון/משבצון קבוע איפשהו.

אילנה דיין במוסף המוספים עם דן מרגלית

כל כך מנחם לשמוע את שני אלה. חכמים, מודעים, מבינים את המדיה מכל צידיה, ומצליחים היטב להעלים מהמסך את האגו-האגו-האגו הכל כך ממאיס.

בתוך המוח של אילנה דיין מתארגנות פסקאות שלמות ומושלמות בזמן אמת, תוך שהיא מדברת. המלים נקשרות למשפטים והמשפטים נכרכים באלה שלפניהם ובאלה שמאחוריהם, והרצאות שלמות מתהוות לה, נקשרות לה, נבראות לה, נבנות לה, נוצרות לה, והכל זורם בטבעיות ובשכל ללא דופי. כאילו היא יודעת את מה שהיא תגיד בעל פה.

נדמה לי שאני מסוגלת לדבר בשטף הגיוני רק בהרצאה על המקצוע שלי, וגם אז עם עצירות וגמגומים וחזרות וביטולים.

נדיר מנדור לפגוש סדירות רעיונית מובנית כל כך ומושלמת כזאת.

עמוס עוז יודע לעשות את זה לא רע, אבל לא כל כך שכלתני, לא עד כדי כך ממוקד, לא במאה אחוז כל מלה אחוזה לגמרי, צבת בצבת, בחברותיה.

מעוררת קנאה, זותי.

לא, לא סתם קנאה: יאוש, תסכול, איפוס, עליבות. כעס.

קסטינה

היינו בשוק היום וקסטינה נעלמה לי רק פעם אחת. משהו מסעיר ביותר במבנה המולקולארי של חומר חדש שהיא מפענחת בימים אלה השכיח מלבה את השתייכותה הסוציו-גנו-משפחתית.

בסוף היא הופיעה שפלת מבט וגחון, כולה התנצלויות.

לא חשוב, יצאנו מזה גם הפעם.