הֲגִיגַיִּל

All the horses and all the king's men couldn't put Humpty together again

באמת בלי קשר למיאוס הגמור שיש לי אל ביבי, ובאמת בלי קשר לעקרות המוחלטת של ה"אידיאולוגיה" המבולבלת, המעומעמת והתמוהה של המפלגה הזאת (איך הם יפרידו את חמאס מאירן? איך הם ימוטטו את חמאס?), מה שקרה לליכוד היה סיפור תנ"כי טיפוסי. מיתוס אגדי, משל ממשלי לה-פונטין, עלילה אדירה, אפוס טראגי מפואר.

מפלגה שלמה, על המרכז והמתפקדים שלה, על אוהדיה ונאמניה, הרשתה לעצמה להסתחרר אל מחוץ לגבולות האפשר והמותר. לבה לא הבין בכלל מה מתרחש ומה כל כך רע במה שחבריה עושים.

תנועה שללא הצדקה הגיונית מצאה את דרכה אל לב המוני העם, שנהנתה מעליונות ומכוח עצום, ממנהיג אהוב שהפעם היה באמת גורף את כולם כמעט, שהיה מביא אותה לממדים של משטרים לא-דמוקרטיים, ומרוב עוצמה איבדה עצמה לדעת.

איך קורה דבר כזה?

מהי יכולתה המטמטת של תחושת הכוח הזאת?

זה קרה לש"ס בקטן, זה קורה פה ושם למי שמצליח מאוד בפתאומיות רבה, כמו מי שמגרילים בלוטו. אבל כאן היו המון אנשים. ובתוך כל הקהל הזה לא נמצאו מספיק אנשים שיסבירו, שיבהירו למסוחררי הכוח האלה מה הם עושים?

איך בצחוק מהדהד ובזלזול מעמיק הם החליטו שהם יראו לשרון מי פה מה, שהם לא אזובי קיר שוליים. הם יקבעו מה יהיה פה ומה לא. איך הם לא הבינו שבזכותו הם הגיעו עד הלום, שהוא הוא הענף שעליו הם יושבים. הוא העטין, הוא קרן השפע. לא. הם לא הבינו.

התבלבל להם. התהפכה להם התמונה.

פתאום נדמה היה להם שהם הענף שעליו יושב הוא, שרון. שאם הם בוחרים את חברי הרשימה לכנסת, הם יכולים לקבוע הכל.

ואנחנו פה, שהיה לנו ראש ממשלה שבדרכים מופלאות הפך ממאוס לאהוב, או לפחות אהוד, שהיה בהחלט ראש הממשלה שלנו, פתאום גילינו לזוועתנו שזה בכלל לא נכון. ראש הממשלה שלנו הוא בעצם מרכז הליכוד. מי שיקבע פה את המעשים והמחדלים, את המדיניות וההחלטות הגדולות, את יחסי הפנים ואת היחסים עם העולם הוא הליכוד ומרכז הליכוד. אותו גוף מסואב, מתועב ושנוא, נהיה באורח לא ברור ראש הממשלה שלנו. וגם אלמלא היה מסואב ומטונף, איך ההין לחשוב עצמו לבעל סמכות לקבוע פה מה יהיה.

עלה להם השתן לראש.

נשתכח מלבם היום הזה, אחת לכמה שנים, שבו כו-לם הולכים ומשלשלים פתקים קטנים בקופסאות.

נשתכח מלבם שהם תלויים לגמרי בנו.

הם לא התיחסו ברצינות לרמזים ששרון ומקורביו שחררו במשך חודשים, שזה יגמר בבכי.

הם שיחקו להם. משחקים כאלה. עם שרון. דווקא איתו. איתו ולא עם אחר.

אוי אוי אוי. עד כדי כך אפשר להיות אטום ושיכור.

מישהו העיתונאים האלה שכותבים ספרים על תהליכים ועל אירועים ועל התרחשויות ותלאות - צריך לספר את הסיפור המופלא הזה על כל פרטיו הקטנים והתקדמותו המדורגת.

ועכשיו לא נותר אלא לחכות עד לרגע בו הליכוד יהפוך לתנועה שולית וזניחה.

אין לי שום אמון ביכולות הניתוח של פוליטיקאים את התהליכים שהעלו או הורידו אותם. אני בטוחה שעד היום ביבי, ברק, שרון, ותכף גם אולמרט בטוחים שהם ניצחו בגלל שהם הם. מי מהם שנכשל, בטוח שכשלונו נגרם ע"י איזשהו אי-צדק גדול, ואולי הם אפילו "יודעים" בגלל מי. לא בגלל טמטומם הם, זה בטוח.

גם אין לי ספק שחברי המרכז והמורדים הסתומים האלה לא יודעים להמריא לגובה של כמה מטרים ולבחון מה בעצם קרה פה. הם לא יודעים להכניס לעצמם סנוקרת במצח, ולצעוק: לא יכול להיות שעשיתי את זה. מה חשבתי לעצמי, לעזאזל?

אף לא אחד מהם.

לא הטובים ולא הרעים. לא המורדים ולא הצייתנים.

לא נשמע מהם את המשפט הזה: מה עשינו? איך הרסנו את הליכוד, וכרתנו את עץ החיים שלנו במו ידינו?

גם לא בינם לבין עצמם, גם לא במיטתם, בדלת אמותיהם, בשיחות עם נשותיהם.

לעולם לא.

זה סיפור בסדר הגודל של עגל הזהב, הסיפור הזה. סדר גודל של יציאת מצרים.

מישהו צריך לעשות על זה סרט אפי רציני, אורך מלא.