הֲגִיגַיִּל

היחימוביץ' הזאת יושבת לי על הכוונת כבר המון זמן. היא קיבלה ממני מיקוד מיוחד ב"פגוש את העיתונות" כשכמעט תמיד היו לה מרואיינים שעניינו אותי ובזכותם הקפדתי לצפות, ותמיד תמיד היא סרבה לשאול שאלות ובמקום זה בחרה לנאום נאומים. כל שאלה - מלמיליאן. יצאתי ממנה תמיד עם כאב ביצים: גם כאב ראש בגלל הרעלת אנפוף, וגם לא הגעתי לסיפוק עם המרואיין שלה, כי היא בלעה לו את כל הזמן עם ה"שאלות" שלה.

מאז שהיא חרגה מנתיבה והתנפלה על הפוליטיקה נסתתמו מעייניה. היא למדה בעל-אף חמישה משפטים קבועים וזהו זה. הפכה למכונת מסרים. חמישה. יחימסרוביץ'. ואגב, היא תמיד יורה צרורות עד שאוזל לה כל האוויר גם בשולי הריאות, ואז שואבת את כל החמצן מסביבה במכה. לוויתן בהפוכה. בכל פעם שהיא פוערת את פיה אני נכנסת ללחץ שמא זה ייגמר בהנשמה מפה לפה, ובסוף אני נבהלת שמא מי שלידה יתעלף ממחסור באוויר.

אצל ירון לונדון זה לא ממש הלך שרשור המסרים הזה. לא שהיא לא ניסתה. הוא, ככל הנראה שותפי הסמוי לתחושות כלפי השלי, תקע לה שאלות (קצרות) ומשלא זכה לתשובות רציניות גער בה קשות. בכל שאר הערוצים מי שנתקל בה נידון לשמוע שהיא הרוויחה יפה מאוד בערוץ 2 ולמה היא היתה צריכה בכלל את התוספת לשכר מידי ביבי. מה שנכון, אבל רבק, כמה פעמים? כמה פעמים?  כמה פעמ...

היא היתה עיתונאית גרועה, יש לה דיקציה בלתי נסבלת (כמו שארץ נהדרת אבחנו מיד), ועכשיו היא פוליטיקאית על טייס אוטומאטי.

טוב יללה נגמר עם שלי יחימוביץ'.

עכשיו אני בחרדה שהסקרים יתבדו וקדימה לא תגמור טוב את הבחירות, ושוב נהיה בבחירות בעוד שנה או שנתיים,ושוב הכל יחזור על עצמו. בכל אופן, כבר לא עשינו כלום כי הכנסת עומדת להיראות בדיוק אותו דבר: חצויה באמצע. ואז אי אפשר לזוז. ואם זזים, אז ראש הממשלה נרצח או לפחות מתפוצץ לו וריד במוח.

וככה גם אי אפשר לשנות את השיטה כדי שמי שמנצח יוכל לשלוט גם אם הוא ניצח רק בקצת.

מה אכפת לי. שיהיה מה שיהיה.

בלוג הבחירות האחרון שלי לשנתיים הקרובות התפרסם היום:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3231361,00.html

חרא של טור כתבתי לכבוד הפינאלה. לא קוהרנטי, לא ממוקד, לא רהוט, לא לעניין.

לא היה לי זמן וגם כעסתי על ynet כי את הטור הקודם הם לא חשפו (חסו על הבלוגיסטית המתנחלת). טור חורג, שלא התמסרתי לו.

אני די ממליצה על "לקרוא את לוליטה בטהרן". תיעוד מעניין וחי של טהרן בזמן המהפכה וקצת אחריה. בכלל, למדתי ממנו לחשוב על האנשים הקטנים כשקורים דברים במקומות רחוקים. נשים שממשיכות לאפות, מסעדות שמוסיפות להתקיים, חנות מכולת שכונתית.

אני עסוקה מדי. מחר אכתוב פה שוב.