הֲגִיגַיִּל

פעם הייתי בחורה סקסית. עוד בגיל 51 המופלג הייתי סקסית, וזה היה רק לפני 7 שנים. אבל אז אבחנו לי איזה סרטן מעפן בשד, ושנה שלמה פוצצו אותי בכימו ובהקרנות, ובאמצע גם ניתחו לי וכרתו לי חלקית את ציצי ימין.

מאז:

1.      אני שונאת את צד ימין (גם שלי וגם של כולם)

2.      לא ראיתי רופא בעיניים (חוץ מאשר כשנפלתי מהאופניים וריסקתי לי את הברך, שבסוף לא ממש רוסקה אלא כאבה מאוד ועד היום קצת כואבת) ולא נבדקתי

3.      אני נראית חרא בַּלֶּבֶּן ולא לגמרי התאוששתי מהטיפולים הפסיכופטיים האלה 

4.      אני לא סקסית לאף אחד חוץ מאשר לתומס שלי, שזאת תופעה שצריכה להיבדק במחקר מדעי, כי תומס... תומס נראה טוב, בלשון המעטה, צעיר ממני ב-8 שנים, ונראה בן 35 גג.

5.      אני מטפלת בעצמי בכל מיני שיטות וחלקי שיטות, ולמדתי להבריא בעזרת מחשבה

6.      אני חיה באימה מתמדת מסרטן, אבל בתקווה שכשאמות אמות מהתקף לב בדקה אחת.

7.  אני מלמדת את עצמי לחיות בלי סרטן עד גיל 93, או עד שהברירה תהיה או למות מהתקף לב מיד או יו נואו ווט.

אבל הקטע הזה הוא בכלל על עמיחי, ואין לי מושג למה כל המשחק המקדים הזה.

רק רציתי להגיד שהייתי בחורה סקסית.

לפני כמה חודשים היתה כתבה באחד המוספים על השמות בשיריו של עמיחי. הכתבה היא פרי עטה של אילת נגב, אותה אני לא מכירה. בין שאר השמות שעמיחי נקב בהם בשיריו, היא ראיינה גם איזושהי אביגיל שתחקיריה הובילו אותה אליה בעקבות השיר "ההתמוטטויות המתוקות של אביגיל". האביגיל ההיא אמרה שכנראה הוא קלט ממנה משהו, אבל לא היה ברור גם לה למה הוא התכוון, ואני לא זוכרת מה עוד היא אמרה.

אבל השיר הזה לא נכתב עליה.

הוא נכתב עליי.

הייתי חברה טובה של עמיחי במשך עשר שנות מגורי בירושלים.אחר כך נפרדו דרכנו. והייתי בחורה סקסית, כמו שכבר אמרתי, וגם עמיחי חשב כך. הייתי גם די שנונה וארסית והיה לי מה להגיד לו על השירים שלו... קצת מצחיקה אותי היום עזות המצח שלי אז. הייתי יורדת עליו על ההתחכמויות הלשוניות שלו.

כבר לא זוכרת מה היה לי להגיד בדיוק, אבל יש לו כאלה פעלולים לשוניים שגם היום אני לא מתה עליהם.

השנה שנת 1973, סתיו. הצטרפתי אל בחורה צעירה שהיתה חברתו של שותפי לדירה, והיום היא אשתו ואם ילדיהם (הגדולים) לסדנת שירה יוצרת שעמיחי העביר באוניברסיטה בגבעת רם. היא היתה נערה צעירה ומתוקה, מאוד חכמה וקצת מפחידה כי היא היתה אז רק בת 16. אני הייתי בת 25, סטודנטית לבלשנות. היא היתה מיודדת עם עמיחי איכשהו (תלמידה מחוננת או משהו כזה) ובאותה סדנת שירה היכרתי את עמיחי.

אחר כך היינו נפגשים במקרה או לא במקרה, משוטטים בעיר, יושבים בקפה טעמון, מקשקשים, מתפלספים וצוחקים המון. היינו נפגשים גם בבית הסופר בעיר העתיקה, שם השתתפתי אז בסדנה לכתיבה יוצרת, ונדמה לי שעמיחי העביר גם שם סדנה לשירה.

היתה בינינו חיבה אמיתית, אולי אפילו איזושהי אהבה תמה.

באחד הערבים, אחרי שיטוט ורביצה בטעמון, עמיחי ליווה אותי הביתה. הלכנו ברגל מהעיר לרחוב בוסתנאי בקטמון הישנה, ליד בית אלישבע. הילכנו לנו במורד קרן היסוד ולאורך עמק רפאים, ושוחחנו על ספרות ושירה, עליי ועליו, עד שהגענו אל הכניסה לבניין שבו התגוררתי. באותו יום בישלתי (לא על הבישול תהיה תהילתי, אציין פה בלחש) איזשהו "קומפוט" משזיפים שלא היו לי לקוחות להאביס אותם בו. אני זוכרת את צבעו של מרק הפירות הזה. סגול חצילי עמוק מאוד. הצעתי לעמיחי שנעלה אליי ואכבד אותו במעשה ידיי. זה היה ערבו של יום קיצי, והמקרר שלנו בדירה התקלקל. אמרתי לו שזאת ההזדמנות האחרונה שלו לטעום מהקומפוט המיוחד שלי, כי בלי מקרר גורלו נחרץ: הפחה.

עמיחי שמח על ההזמנה, ועלינו לדירה. שמתי קלטת שהיתה לי של וריאציות גולדברג בביצוע ונדה לנדובסקה (לאחרונה הצלחתי להוריד חלקים מהוריאציות בביצועה מהאינטרנט, לא להאמין) והלכתי למזוג לנו את הקומפוט הסגול-הסגול הזה. במקרר שדלתו היתה פתוחה עמד גביע שמנת חמוצה שגם דינו נגזר להיזרק. עלה בדעתי לערבב את השמנת בקומפוט ונדהמתי מהצבע שהתקבל מהעירוב הזה. מין סגול-בורדו מולבן. איזה צבע, איזה צבע.

אין שום משמעות או השלכות לכל סיפור הקומפוט. סתם סיפרתי אותו כי אני זוכרת את השתאותי מהגוון. אבל יש גם לו ביטוי בשיר.

לבסוף חזרתי לחדר עם שתי קערות מלאות במאכל הצבוע הזה. האמת היא שהוא לא ממש השתולל מהתלהבות מהקומפוט שלי. גם אני לא. אבל הצבע הזה נתקע לי בתודעה לנצח.

לא יודעת מה עבר עליו, אבל אולי וריאציות גולדברג, ניחוחות הערב, הקומפוט, החדר שלי עם כל הספרים והניירות שיגעו אותו פתאום, ובאמצע השיחה הוא היה מוכרח לנסות לגעת בי.

טוב, זאת לא היתה התפתחות צפויה מבחינתי, וגם לא מי-יודע-כמה מבורכת. וגם היה משהו לגמרי מגושם בדרך בה הוא ניסה לחבק אותי. מגושם ומפתיע. הפרש הגילים בינינו אז היה 25 או שלושים שנה. מאז הוא הולך ופוחת.

אבל הדבר הכי מוזר היתה התגובה שלי. בכל פעם שקצות אצבעותיו הצליחו לגעת במותני או בבטני, היה משתלט עליי צחוק פראי לאו-בר-כיבוש, מפתל ומשניק. הוא ניסה כמה פעמים, ובכל פעם לא הצלחתי למשול בפרצי הצחוק האיומים והחונקניים האלה, ובכל פעם פרכסתי מעוצמתו של ההתקף.

בסוף התיאש, ולאחר זמן מה נפרד ממני לשלום.

הוספנו להתראות ולהתרועע במשך השנים הבאות בהן התגוררתי בירושלים, אבל הוא לעולם לא בא לביתי עוד.

הספר "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול" עם השיר על ההתמוטטויות המתוקות שלי יצא לאור בתשל"ד (1974). זמן קצר אחרי אותו ערב מוזר. אותה חברה שבזכותה היכרתי את עמיחי גילתה את השיר, ומיד בישרה לי עליו. היא התקשרה גם אל עמיחי ווידאה שהשיר אמנם נכתב עליי.

חיים מוזרים חיכו לי אחרי השנה ההיא. הם הצטיינו בהעדר הגאים, חוסר בלמים ואי-תכנון. המשכתי לכתוב ולהשתתף בסדנה ההיא בבית הסופר עוד כמה שנים, ומכל סופר שהוביל את הסדנה, ללא יוצא מהכלל, קיבלתי מחמאות ועידוד וחיזוקים, והשבעות שאמשיך לכתוב.

האמת היא שתמיד כתבתי, אבל אף פעם לא ניסיתי ברצינות לפרסם, מעולם לא התמסרתי לזה בכל מאודי, ואמנם, לא הפכתי לסופרת.

כשבני קרא את שירו של עמיחי, הוא נפעם מכושר הנבואה שמבוטא בו. וזה העציב אותי יותר מהכל.

הַהִתְמוטְטֻיּות הַמְתוּקות שֶל אֲבִיגַיִּל

מתוך "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול" מאת יהודה עמיחי

מַכּות קְטַנות מַכִּים אותָהּ

כְּמו בֵּיצָה לְקִלּוּף.

מַכּות בּשֶם נואָשות

הִיא מַחֲזִירָה לָעולָם.

בְּצִחְקוּקִים חַדּים הִיא מִתְנַקֶּמֶת

עַל כָּל הָעַצְבוּת,

וּבְהִתְאַהֲבֻיּות פְּזִיזות כְּמו

גִּהוּקִים וְשִהוּקִים שֶל רְגָשות.

טֶרורִיסְטִית שֶל מְתִיקוּת

מְמַלֵּאת פְּצָצות בְּיֵאוּש וְקִנָּמון, צִפּרֶן וּרְסִיסֵי אַהֲבָה.

בַּלָּילָה כְּשֶהִיא קורַעַת תַּכְשִיטֶיהָ מֵעַצְמָהּ

יֵש סַכָּנָה שֶלא תֵּדַע גְּבוּל

וְתַמְשִיךְ לִקְרעַ וְלִשְסעַ אֶת כָּל חַיֶיהָ.

וואחד אגו טריפ מאוס כל הרעיון הזה של בלוג.