הֲגִיגַיִּל

אני מדמיינת לי איך הכל היה נראה לו במשך כל 30 השנים האחרונות היו המתנחלים שוקדים על טיפוח יחסי חברות ושותפות עם שכניהם הפלסטינים.

כמה דברים הם יכלו לעשות שם.

לקדם את הנשים, ללמד את הילדים, ללמוד ערבית וללמד עברית, לקיים חקלאות משותפת, להקים תעשיה זעירה משותפת. האמת היא שהמתנחלים יכלו בעיקר לתרום לפלסטינים, אם תסלחו לי על ההתנשאות. אבל הם יכלו גם ללמוד מהם קצת, גם להיתרם על ידיהם מעט.

כמה דברים הם יכלו לעשות שם אם רק היו פניהם לשלום. אלמלא היו כל כך עוינים ואלימים ושתלטניים.

אני מתארת לעצמי בעצב גדול איזה מפעל אדיר של חברות ושיתוף, של חיבה וקרבה הם יכלו להעמיד על רגליו שם, בשטחים.

אני יודעת שגם לו עשו את זה הם היו ממשיכים להירצח בידי קיצוני הערבים. אבל הם נרצחו גם בלי זה. אולי יותר, בטוח שלא פחות. ואני לא מקבלת את זה כטיעון.

הם ערבים, המתנחלים יהודים. היום כבר אין הרבה הבדלים בין אלו לאלו. הם כבר נראים אותו דבר, הם נוהגים באותה אטימות לב, הם אכזריים כמעט כמו שכניהם, הם מתנשאים וזחוחים ופוגעניים.

אני תוהה, אילו המצב ביניהם היה אוהד, איך היו נראות ההתנתקויות.

מי יודע איזו דינמיקה היתה נוצרת אילו כך היה. איזו תנופה הכוח הזה היה יכול ליצור.

שני ציבורים פנאטיים וטפשים אלה. המתנחלים כמו הערבים.

כסילים אווילים עלובי נפש.

ודווקא בגלל ההתרגשות שנוצרה אחרי שהצילו את הילדה.

גרמו לי לבכות מצער, החארות האלה.