הֲגִיגַיִּל

כשוך הסערה

המפץ הגדול התפוצץ, התקווה הגדולה נסקה, המהפכה השורשית התהפכה, ואז השתרר קול דממה דקה. אי אפשר להאמין, אבל הכל נגמר בלא כלום. לא לילד הזה פיללנו. בשביל התוצאה העלובה הזאת לא היה צריך שרון לטרוח כל כך, והגורל לא היה צריך להתאמץ כל כך.

חזרנו לאותו המקום, כנראה עם אותם האנשים כמעט ואותן המפלגות כמעט, ורק שם חדש אחד – קדימה. בעצם, אולי גמרנו עוד יותר רע. מפלגת שלטון בת 29 חברי סיעה לא יכולה לשלוט, ולא חשוב איזו קואליציה היא תקים. אין לה סיכוי.

המפרשנים מדברים על רצון הבוחר, הוא רצה ככה והוא רצה אחרת. רבותיי המשכילים והנבונים, הוא לא רצה כלום. הבוחר שלנו לא הבין ולא הפנים ולא רצה. הוא נתן למפלגה של אנשים אלמוניים שרוצים להסדיר איזשהו חוק בתכנית החברתית שתחובר פה 7 מקומות בכנסת כדי שיסדירו לעצמם את הפסיק הזה. זה לא בוחר וזה לא רצון. זאת בלבלה, בורות, בוחר שלא מבין מה הוא עושה, ולא רואה את התמונה.

כל מי שהצביע למרצ היה צריך להבין מראש שהוא זורק את קולו, כי אי אפשר להקים פה ממשלה עם מרצ שתיסוג משטחים. מרצ משולה לקולות הערבים מבחינת פינוי.

אי אפשר לומר שלא היו בכל זאת כמה הופעות שוליים מרהיבות, כמו סיום חייו של הכוכב שהפך לננס שחור משחור. הליכוד מת במין גניחה חרישית. פוףףףף, וגמרנו. ואין מה להתלונן על הבידור שעוד מספקים לנו רסיסיו הליצניים שמוסיפים לזנק ולהתהפך בסלטות מבדחות. עוד רגע ונראה איך שבר החרס הזה מצליח לשבור את עצמו שוב לשניים, כמו איזה תא מוטרף שלא מסוגל להפסיק להתחלק עד אינסוף, עד מזעורו המוחלט.

עוד בוערת בהם הרוח ועוד יש להם האנרגיה לתכנן ולטכסס ולתחבל, שזה תחום מומחיותם הגדולה, אומנותם ממש. הם לא מותשים מההרס הפעלתני הזה, הם לא עייפו. גם אחרי שביתרו וחתכו וריסקו את תנועתם, ידם עוד נטויה: עכשיו דחוף להם להעיף את הביבי, כאילו הם היו אהובי העם, ורק הביבי הזה הפריע להם. כולם שונאים את ביבי, הם שונים וחוזרים בשכנוע פנימי עמוק. כן, ובלימור לבנת כולם פשוט מאוהבים, שלא לדבר על דני נווה או על ישראל כץ. אהבת אמת זורמת מכל שדרות העם אל החבורה הזאת. ורק אם סילבן שלום, אהוב העם ומושיעו, יוביל אותם הכל יסתדר והם יוכלו לשיר שוב בגאון את המנון המחתרות.

איזה סיפור זה הליכוד הזה. איזה אפוס. איזה כוחות אדירים של הרס עצמי. לא שאפשר לקשור לעבודה ציונים גבוהים בהתנהגות למופת, ולא שמישהו שכח את הקניבליות התאוותנית שלהם כלפי כל מנהיג (אלא אם כן הם משקשקים מפחד, כמו עכשיו) אבל בעניין הזה אין על הליכוד.

בסוף אני קצת מרחמת על הביבי, למרות התיעוב העמוק. בכל זאת, באמת לא הכל הוא. אחרי כל המפרשים למה הליכוד נפל (בגלל ביבי, בגלל המדיניות הכלכלית, בגלל המרכז, השחיתות), אני עדיין גורסת שסדרת החינוך שהם ניסו להעביר את שרון חרצה את גורלם. לא עושים כאלה דברים לראש ממשלה, בטח לא לראש ממשלה תמוּך ואהוד, ויוצאים מזה בלי עונש.

ומכיוון שלממשלה שתיכון אין סיכוי לא לשרוד וגם לא לעשות שום דבר רציני, אני הולכת ומאבדת בה עניין.

כוחות מג"ב מתאמנים בטיפול בהתפרעויות במגרשי כדורגל

לא מבינה כלום בכדורגל אבל חשבתי שזה משחק בכדור.

כשאנשים מתו מזה באיפה זה היה, בלגיה?, חשבתי שזה קשור לאלכוהול. ערסים ואלכוהול והמונים, חשבתי לי, נו, טוב. זה לא קשור למשחק.

אבל פה? על מה הם רבים? מה הולך פה?

זה לא משחק בכדור?

כמו כדורסל, למשל? כמו כדור יד, כדורעף?

לא הבנתי את כל הקטע.

כוכב נולד

גם יורם קניוק וגם חווה אלברשטיין וגם עוד רבים וטובים כל כך בזים לשיטה הזאת של כוכב נולד. לא יודעת, מה רע בה. נבחרים שם הזמרים הכי גרועים? הרי זמרים צריכים לבוא ולמלא את השורות, מה זה חשוב איך הם מגיעים? אני לא מסוגלת לצפות בתכניות האלה, לא זמר נולד ולא שגריר נולד, כי הן נורא משעממות, אבל אני לא רואה מה כל כך פסול בהן. מה, שערוץ 2 מרוויח כסף מזה? שחברות הסלולר מרוויחות? זמרים חדשים צריכים לצוף, ואני לא יודעת מה היה כל כך טוב בהעדר השיטות הקודמות. אני בכלל לא מבינה איך הם הפכו לזמרים ידועים קודם.

אני מתכוונת רק לזמרים, יוצרים זה משהו אחר.

חיים הכט

אותו כנ""ל לגביו. בו אני דווקא כן צופה לפעמים. הוא מצליח להיות מעניין, הוא בעדנו, הוא משחק את התפקיד יופי, ולמדתי ממנו שטוב עשיתי בכל פעם שלא פניתי למשטרה כשקרה לי משהו רע. עוד הייתי יושבת בכלא או משלמת למישהו כסף על שהוא פגע בי.

פעם חטפתי מכות כהוגן מאיזה שכן מטומטם (בגלל הכלבים שלי, שאסור להגיד לי מילה עליהם) וסיפרתי לילד שלי. הוא ארגן חבורה והם דאגו שזה לא יקרה שוב.

וזה לא קרה שוב.

ובכלל, מה כל כך נמוך בו? מה כל כך מקומם את כל הברנז'ה נגדו?

עוד דבר שלא הבנתי.

זהו. שבוע עבודה חדש יתחיל תכף.

ואני מה, רק רוצה לכתוב את הספר שלי.