הֲגִיגַיִּל

סססאוחתו.

זאת החתולה הצהובה הזאת. העיפה לי את הדיסק של ה-200 גיגה מהשולחן לרצפה.

הוא נשבר.

אין יום שהיא לא שוברת משהו. אמא שלה זונה.

רדפתי אחריה בצווחות ובאיומי רצח, אבל היא רצה יותר מהר.

מצאתי את זה בין המעט שגיביתי פעם, והסליחה עם החברים שלי שכבר קראו את זה.

כוס אמ-אמק.

צמוד וחשוף  

לא זוכרת מתי התחילה המהפכה. מה שאני כן זוכרת זו התדהמה, הקנאה, ההערצה. זה קרה זמן מה אחרי שהתחלנו לראות ברחובות חולצות בטן ומכנסי עגבות. אין מה לדבר, היה זה חידוש מרענן. בנות צעירות, מתוחות עור, מוצקות בשר, מפגינות אל מול פני העולם את עצמות האגן הדקיקות שלהן, את קו המותן הגלי הנקי שלהן, את הטבור הטרי והמנצנץ, כמו גומה לחוצה אל תוך פלסטלינה קשה. הגברים חשבו אז שזאת תחילתה של חגיגה שנערכת פה ממש לכבודם, ונשים חשבו יותר מתמיד על דיאטה. מכל הבחינות זה נראה כהתפתחות חיובית ובונה.

הו, ימי התום והאמונה.

ואז זה התחיל. טיפין טיפין, תחילה בודדות ואח"כ בזרם עז, הצטרפו לתהלוכה בחורות קצת יותר בשרניות: המלאות. כאלה שידיות העגבה החנוקות שלהן פורצות מתוך מצוקת החגורה המהודקת, ובחזית מתבלט לו גל או גלגל בטן, עם חולצה דבוקה אליו עד שהוא נגלה בכל הדרו בסופה של החולצה כדיונה מפותחת, ממעל לטבור ועד מעל קו שערות הערווה. כלומר, בחורות שנהגי משאיות ושרברבים חושבים עליהן שהן טיפה רזות מדי.

טוב, חשבתי לעצמי. למה לא. מותר להן. זה אפילו יכול להיות מוטיבציה בשבילן. כאילו "עד שהצמיגים לא נעלמים, אני חונקת אותם ככה".

בעקבות ה"מלאות" הללו, החלה לנשוב באופן הדרגתי לגמרי, חשאי כמעט, איזו רוח מרד בקרב נשות הארץ. נשים אמיצות, גיבורות, עשויות ללא חת, בנות שלל גילים ומשקלים, החלו ללחש, בינן בין עצמן. מה הולך פה, הן צייצו. לכולם כבר מותר הכל, אבל הכל, כבר לא מצפים מאף אחד לשום דבר, כל אחד פה עושה מה בראש שלו, ורק לנו אסור ללבוש מה שבא לנו? הלו! זה העידן הפוסטי!

משם היה זה רק עניין של זמן עד שלנגד עינינו הנצרבות קמה לה תנועה המונית של נשים-עבות בשר, בנות 30, 40 ואפילו 50, אמהות לה-מ-ו-ן ילדים, עם המון המון עור. התנועה הלכה וצברה כוח, עד שהבשילה והיתה להתקוממות מלאה: התקוממות נשות הג'לטין, או בשמה העממי: "למה מה קרה, אסור לי?"

כך הגענו לאן שהגענו, והנה, אנחנו מהלכים ברחובות צפופים גופות אנוש מוזרים, שעטופים למחצה באריגים דקים וגמישים המתוחים עד קצה גבול יכולתם על פני: שדיים. לא עוד השדיים המסורתיים בלבד, שמקומם בחזה, כמו שהורגלנו מינקות - מעתה גם שדיים אחוריים, ערוכים כרעפים, זה על גבי זה, קפל צנוח על קפל, נתח רבוץ על הנתח שמתחתיו, וגם בטנים שנראות כשד ענק שרובץ על המפשעה.

יש לנו הזכות להתחכך בים של בטנים גדולות, רופסות, רוטטות, מתנדנדות, נשפכות, קופצות, הוקפנו בצלקות תוספתן שקועות, ניתוחים קיסריים שנחשפו, שברי הרניה מפותחים, סבבונו חלקי גוף שביניהם לבין צורתם המקורית, האנושית, אין עוד ולא כלום. והכל על טהרת השומן, עודפי תאים שמתנועעים ימינה ושמאלה מעלה מטה על פי תנועת גוף הספינה האם. כל הבד צמוד צמוד וכל השאר חשוף חשוף. שלא נחמיץ שום נתח בשר מרטיט. שחלילה לא יתפספס לו מעינינו איזה מפל שומני שובב, ששום פס מתיחה מפכה לא יחמוק מתודעתנו.

ואני מסתובבת ביניהן עם חולצות המצנח שלי, עם נסיונות האמת שלי להסתיר את משמניי, את נהרות העור הקרוס, ומקנאת! מקנאת באומץ ליבן, בעוז רוחן, בצפצוף הארוך שהן משלחות לכל עבר, בביטחון העצמי המוצק שהוא מנת חלקן, בתחושה החמימה שאופפת אותן של אהבת מה שיש להן וגאווה על שהן זכו שיהיה להן.

כי: למה מה קרה, אסור לנו? מה, אנחנו לא בני אדם?

אני, שאני גם שמנה וגם זקנה, אבל כאמור לא אמיצה, שמכלה את כוחותיי בכיתות רגליים מיוזע לחנויות לציוד מחנאות כדי לקנות את בגדיי, תרה לי אחר כסות עתירת בד שתשאיר חלקים נרחבים ממני בסוד, שלא יתגלה לא טפח ולא טפחיים, התבוננתי בתהליכים המתפרצים האלה בהשתאות ובהשתוממות.

לנגד עיניי המהופנטות החל הפוסט מודרניזם לחלחל אל ארצות חדשות, אל מחוזות לא נודעים, אל אמיתות מקובעות ונושנות, ומהציונות שהוא הזיז בגסות, העזרה ההדדית שהוא העיף בבעיטה, שוויון בין המעמדות שהוא מעך, ושאר אבני יסוד של החברה האנושית המערבית שהוא ריסק ללא הכר, פלש לבסוף גם אל האסתטיקה המיושנת, האינסטינקטיבית, הדרוויניאנית שעל ברכיה התחנכתי, וזרם הפוסט-אסתטיקה, יצא לדרך.

כי למה מה, אסור לנו?

בחיי הקודמים לא הצלחתי להבין בשום אופן למה מתכוונים כל מיני דתיים כשהם צווחים שפוגעים להם ברגשות ושלבוש לא צנוע מפריע להם.

שלא יסתכלו, אמרתי להם בלבי. מישהו מכריח אתכם להסתכל? שאלתי ביני לביני (ולפעמים אף בקול רם).

כבת דת האסתטיקה, לא מאוד אדוקה אבל נגיד, מסורתית, פתאום אני מבינה.

כן, זה פוגע ברגשותיי, ואפילו במערכות מסוימות בגופי.

ולא, אני לא יכולה שלא להסתכל!

ולבסוף, גם אני רוצה לנסות משהו פוסט... פוסט-מנומס, או אולי פוסט-פוליטיקלי-קורקט:

לכו הביתה להתלבש, יא שמנות!

אתן פוגעות לי באסתטיקה.

קישתא מפה.