הֲגִיגַיִּל

בערב ליל הסדר ערכתי קניות בשוק. במכולת השוק שלי שאלתי את גיורא המכולתניק איפה אפשר לקנות פיתות. לא שמתי לב לאשה צעירה בשביס מטהר שעמדה ליד הדלפק, אבל היא מיהרה ללחוץ על ההדק: פ-י-ת-ו-ת?!?! זעקה בשברון לב.

אוהו. או-הו. זה בדיוק מה שהצטרכתי לשמוע בעת שאני מבצעת את המטלה השנואה הזאת של קניות לחג ולטיול.

כן! פיתות! את רוצה לנהל לי את החיים? כי אם כן, אז יש לי משימות דחופות יותר לתת לך, מה דעתך? סיננתי לה.

לא...לא... מלמלה בהכנעה לאכזבתי. חשבתי כבר שיהיה לי פה שק חבטות ראוי לשמו, אבל הבהמה הזאת הובסה בלי מאמץ.

אני אוכלת חמץ כל הפסח, טוב? ניסיתי בכל זאת לעורר בה את רוח הקרב הגוועת.

טוב...טוב... המשיכה למלמל בנימה נכאה.

נו, מה יכולתי לעשות. היא לא נתנה פייט.

הסדר השנה היה אצלי. סתאאם. כל שנה הסדר אצלי ויש לי מוזמן אחד: כנען. כבר 14 שנים, מאז שכנען היה בן 11 אנחנו לא מזמינים ולא נענים להזמנות. קודם אני מבשלת מרק עוף וקניידלעך, ועוד כל מיני דברים שלא קשורים (כי רק מרק עוף וקניידלעך אני יודעת לבשל בהקשר של פסח). ואז שנינו מתקלחים ומתלבשים יפה, ומתישבים זה מול זה סביב לשולחן הערוך ואוכלים ומקשקשים.

עברו על שנינו 3 שנים קשות מאוד. מאוד מאוד. עכשיו שנינו קצת מתאוששים. העולם קצת מאיר לנו פנים, ופתח לנו צוהרים. לי היה קשה גם בגלל חיי שלי, וגם בגלל שלכנען היה קשה. בעיקר בגלל שלו היה קשה.

התכנית המקורית היתה לוותר על הארוחה ולנסוע לבית ספר שדה חצבה בליל הסדר עצמו. כנען, אלון ואני. אלון הוא החבר הכי טוב של כנען, והבן המאומץ שלי. אבל אז הסתבר שאלון צריך לנסוע עם הוריו הביולוגיים לאיזה חור בצפון ויגיע מאוחר מדי. אז נסענו למחרת.

שלושה כלבים גדולים ואני הצטופפנו במושב האחורי, כנען עם כלבתו נדחסו במושב הקדמי, ואלון נהג. ארבעה כלבים ושלושה בני אדם בדרך לחצבה. זה היה מיוחד במינו, נגיד ככה.

הגענו בסוף ואיך שנכנסנו לחדר החמוד צנחנו כל שבעתנו ונרדמנו לשעתיים.

כשהתעוררנו הלכנו לבדוק את פשר המלחה שראינו בקרבת מקום בדרכנו לחצבה. יש שם איזו נביעה מוזרה של מים מלוחים  (על פי שולי השלולית הזאת שהתיבשו לצבע לבן). או ייתכן שאלה מי גשמים שפשוט יצרו שלולית ולא הספיקו להתאדות, והמלח בשוליים הוא תוצאת הערבוב שלהם עם הטיט שעל פני הקרקע.

משם המשכנו לשוטט במדבר וכנען מצא ישימונית, לטאה זעירה, ורודה ומנומרת שהוא מכיר היטב מספרים אבל מעולם לא ראה קודם לכן. מכל הצילומים, רק אחד הצליח:

טוב. חזרנו לחדר כשהחשיך. אחר כך טיילנו בחושך בסביבה ונשכבנו על הגב וראינו את העגלה הגדולה ואת אוריון. לרוע מזלנו הירח היה מלא, כמו תמיד בליל הסדר, והשמיים היו מוארים מכדי לראות כוכבים ועב"מים.

שוב חזרנו לחדר, שוב אכלנו קצת, ושוב רצינו החוצה, לחופש, לדרור.

אז הפעם היו לנו משימות פרטניות. קודם כל לחפש בין אלפי החממות של חצבה מקשת אבטיחים ולגנוב אבטיחים. וגם לשוטט ברחבי השבילים הפנימיים בערבה בתקווה שניתקל בבעלי חיים.

אז לא עמדנו באף אחת מהמשימות.

כנען מצא חממת פלפלים אקסוטיים שנראים כמו פלפלים חריפים ענקיים, ירוקים ואדומים, אבל הם מתוקים ושופעי טעם. אז אכלנו קצת פלפלים.

שום אבטיחים ורק חתול בית אחד ששוטט לו ליד החממות.

לעומת זאת בין השבילים פתאום מצאנו את עצמנו מול שלט גדול וברור שמכריז על כביש שאסור לנסוע בו, על "גבול לפניך" וגם על שדה מוקשים!

אלון ואני קצת נבהלנו ורצינו להסתלק משם, אבל כנען מיד הפך אותנו לחוכא ואטלולא, קרא לנו אומואים וסיסיים, ונאלצנו להמשיך לאורך גדר הגבול, שלרגליה מתוח שביל הטשטוש המפורסם.

לא לקח הרבה זמן.

כוחות צה"לנו המשובחים עלו עלינו תוך דקות, והחלו לדלוק בעקבותנו. כשההאמר הצבאי נעצר לידינו יצאתי מהמכונית. בתוכו ישבה חיילת קרבית ומסוקסת עם אצבע על ההדק של המשהו המקוצר שלה, ומיד החלה בשתי וערב. מי אתם, מאיפה אתם. אה... מתל אביב...אה... בבית-ספר שדה חצבה, עניתי לה כשאני משתדלת כמיטב יכולתי להישמע כמו מורה בעממי. מהר מאוד גם היא הבינה שאנחנו סתם חבורת נחנחים מתל אביב, וכל שנותר לה היה להורות לנו להסתלק משם. הסתובבנו וחזרנו כלעומת שבאנו, לא מבלי שנבחין בעוד האמר שחיכה בתחילת הכביש לוודא שאכן התנפנפנו משם.

אבל את הדובדבן של ההרפתקה סיפק סמס מתוק שהגיע לאחר מספר דקות: וולקם טו ג'ורדאן וגו'.

נשוב ונשתמע בקרוב. עכשיו אני צריכה לטייל את הכלבים ולישון!