הֲגִיגַיִּל

הכל דפק בהתאם לתכנית, חוץ משעת בין הערביים המתמהמהת בפראג. בניתי על חושך. ידעתי שתומס נראה טוב, וידעתי שאני נראית בסדר, לא יותר. ראיתי תמונות שלו. וגם הוא ראה תמונות שלי, שקרניות, כאלה שדאגתי שיהיו מחמיאות. בשעה 8:20 בערב, כשלבי ורקותיי הולמים בעוצמה ואני שוכבת מכווצת על המיטה, נפתחה בדחיפה עדינה הדלת לחדר. השארתי אותה פתוחה, כמו שקבענו. ראיתי מזוודה מתקדמת, ואחריה ראיתי את תומס. בפעם הראשונה בשר ודם.

אחרי חצי שנה של התאהבות מטורפת, של דיבורים ב-ICQ מבוקר עד בוקר, של הצהרות אהבה ונאמנות  לנצח, נפגשנו פנים אל פנים. עד אותו הרגע כלום לא היה באמת. זה היה סתם משחק. חלום. הזייה.

מהרגע שבו החלטנו להיפגש ועד לשניה שבה הוא הופיע אחרי המזוודה שלו חייתי בגיהנום. הזמנתי כרטיס ורציתי לבטל אותו. ביקשתי ממנו שנבטל, שיש לנו חברות כל כך יפה, שחבל להרוס הכל, שמה אם לא נרצה זה את זה (התכוונתי הוא אותי, כמובן) הודעתי לו שאני מבטלת, נתתי לו לשכנע אותי שאין לי מה להפסיד, דיברתי עם החברות שלי ולבסוף פִּפְקֶה שכנעה אותי, יומיים לפני הנסיעה, שאסור לי לוותר על זה. שאם הוא לא ירצה אותי לא קרה אסון.

כשנפרדתי מכנען, הוא אמר לי: אז את עושה את זה בסוף, מה? כנען היה בן 16, בשיאה של השנאה אליי של גיל ההתבגרות.

הוא בכל זאת איחל לי בהצלחה, וחיבק אותי. בטח לא היתה לו סבלנות לחכות שאסתלק כבר, ואשאיר לו את הבית לעצמו ולחברים שלו.

הגעתי לפראג יומיים לפני הפגישה. הסתובבתי בעיר וחישבתי איך לברוח משם. הבאתי אתי שסק מהעץ שלנו כי חשבתי שהוא בטח לא יודע מה זה שסק. אבל השסק התחיל להשחיר. הבאתי גם המון מתנות לתומס. מתנות פיוס. כמו יעקוב לעשו לפני המפגש. מתנות שקצת יקהו את האכזבה.

בערב האחרון, זה שקדם להגעתו, יצאתי העירה וטיילתי. הייתי מבוהלת למוות. היה ברור לי שזאת טעות איומה ושדווקא יש לי מה להפסיד: את שאריות הביטחון העצמי שלי כאשה מושכת. כמה נורא זה, אלוהים אדירים, לפגוש את הגבר שמצהיר כבר 5 חודשים יומם ולילה כמה הוא אוהב אותי מבלי שראה אותי, מבלי שהריח אותי, שקשר את חייו בחיי מבלי להביט בעיניי.

התהלכתי במרכז פראג וחשבתי לי שאם אף אחד לא יתחיל אתי, אני לא נפגשת אתו. אני בורחת משם. זה יהיה הסימן שלי. ואף אחד לא התחיל אתי. אף אחד לא הביט בי. הרגשתי מחוקה לגמרי. אחרי שעתיים, ב-8 בערב בערך החלטתי שזהו זה. אני חוזרת לחדר, אורזת ועוברת למלון אחר. שמתי פעמיי אל תחנת האוטובוס ובעצב גדול התחלתי לצעוד לשם.

ואז קרה הלא יאומן. גבר צעיר ונאה מאוד, קצת נמוך (כמו שאני אוהבת), התחיל ללכת לידי ולדבר אתי. מהר מאוד התפתחה בינינו שיחה על ההיסטוריה של איטליה. הוא היה איטלקי, ולא סתם. הפרקליט הראשי של בולוניה. סופר. שופט לשעבר. וכולו בן 40 בערך.

שמו: PIERGUIDO SOPRANI. אפשר למצוא אותו בגוגל. הוא ניהל מלחמות בשחיתות ובחשדות לנטילת  סמים ע"י ספורטאים. פיארגווידו סופראני, מג'יסטראטו.

הוא התגלה מהר מאוד כאינטלקטואל מהשורה הראשונה, רווק מושבע שחי אצל הוריו (אח"כ קראתי שזאת תופעה נפוצה בין רווקי איטליה. יש להם דירות משלהם, אבל יותר נוח להם לגור אצל אמא). הוא סיפר לי על הרומן שהיה עסוק אז בכתיבתו, על גבר ואשה שנוסעים כל יום יחד באוטובוס. לא זוכרת את ההמשך. ישבנו על המדרכה וקשקשנו, עד שהוא הציע שנלך לשתות בירה בבית קפה. יש לו אופנוע כבד כזה, יש לו מכונית מפוארת, יש לו שעון רולקס. בדיוק מה שמדבר אליי. (לא!)

מובן שסיפרתי לו על תומס, ועל החרדות שלי. הוא הרגיע אותי. אמר שגם אם הוא חתיך, אני נראית מספיק טוב.

בילינו ביחד עד 2 בלילה. ונעשינו חברים טובים. המשכנו להתכתב עוד כשנה, והוא התכונן לבוא ארצה לבקר אותי. הקשר נמשך עד שסיפרתי לו שהתגלה לי הסרטנון בשד. זה שבר אותו ומאז הוא לא עונה לי.

אבל בזכות פיארגווידו נשארתי והפגישה עם תומס התקיימה. מה עוד יכולתי לעשות? ביקשתי שמישהו יתחיל אתי וזה קרה!

כשתומס התגלה אחרי שהמזוודה נכנסה כבר לחדר, הייתי המומה. הוא נראה כמו ילד בן 20. רציתי לקבור את עצמי. מה עשיתי? הוא מיד חלץ את נעלי הספורט שלו והעיף את הגרביים, וכל זה תוך שהוא מתפקע מצחוק, ולא מפסיק לצחוק לשנייה.

אתה נראה כל כך צעיר, לחשתי בייאוש.

אמרתי לך שלא יהיה חושך, הוא אמר.