הֲגִיגַיִּל

במאי  2002 הייתי בדרך ממקום עבודתי באזור התעשיה בנתניה לביתי ברעננה. השעה היתה שעת אחה"צ מאוחרת, וכשחציתי את פסי הרכבת של כפר יהושוע צדה עיני מחזה מבעית: על הפסים שיחקו להם שני כלבלבים, גורים בני חודשיים בערך. זה מחזה שאסור לי לחזות בו. אסור. כמו ילדה טובה נתתי גז, ועפתי משם במהירות האור. נסעתי עד צומת דרור בלב כבד ובעצב גדול. בצומת הבנתי שהמראה הזה כבר לא ירפה ממני לשארית חיי, ושרגשי האשם ירדפו אותי לנצח. לא משאירים תינוקות על פסי רכבת, נקודה. הסתובבתי ושבתי על עקבי. למזלי הרב (מאוד!) הגורים עדיין השתובבו להם בעליצות על הפסים. יצאתי מהמכונית וניגשתי אליהם בריצה, נשאתי אותם כל אחד תחת זרוע אחת, והובלתי אותם אל המקום בו נעצרתי. הם היו מלאי תום וחדווה, וכשכשו בזנבותיהם באושר גדול לעומתי. לא ידעתי מה לעשות. הם היו כל כך מתוקים, כל כך מלאי אמון ונכונות להתמסר...

אחרי שתי דקות ידעתי כבר שנלכדתי. המשכתי להעמיד פני מתלבטת עוד דקה או שתיים, ולבסוף הושבתי אותם במושב האחורי ונסעתי משם.

החלטתי לנסוע ישירות לדר' נרי, הוטרינר שלנו. פחדתי לקחת אותם הביתה בלי חיסונים, כי קסטינה היתה חולה בפרוו כשנה לפני כן, וידעתי שהחיידקים הארורים האלה נשארים בסביבה כ-3 שנים ומחכים לקורבן. דר' נרי חיסן אותם, ונתן להם טיפול נגד קרציות וטפילים ופרעושים וכנימות, ונסעתי אתם הביתה.

שני תינוקות אבודים שהנה בא הגורל והחליט להציל אותם. שניהם מסוג הכלבים הכנועים, הסרים למרות, בני השכבה הסוציו-אקונומית הנמוכה בהיררכיה של הלהקה. זה עוד יותר הכמיר את רחמיי. החלטתי שאמצא להם בית בכל מחיר.

גרתי ברעננה, בבית עם גינה, והכלבלבים עברו לגור בגינה. כל כך מתוקים הם היו. כל הזמן שיחקו והשתובבו זה עם זה, עד שאני הייתי מופיעה, אז היו רצים אליי בהכנעה ובאושר.

כשאלון בא התחלנו לחשוב על שם. קרבו שחור כפחם פרט לכתם לבן שיש לו בחזה. נארה לבנה מנוקדת בנמשים שחורים, ועל ראשה מסכה שחורה. לבסוף החלטנו על קרבו+נארה (על שם מנת הספגטי המפורסמת).  

4 שבתות רצופות לקחתי אותם באדיקות לימי האימוץ של אס.או.אס ואף אחד לא רצה אותם. הם לא גזעיים, לא נורא יפים, לא מרשימים. לבסוף הבנתי, ונואשתי מהסיכוי למסור אותם.

הם התחברו מאוד לקסטינה ובכלל יש רק אהבה בין שלושתם, ובין שלושתם לבין שלושת החתולים. בבית הזה חיים 6 בעלי חיים שאף פעם אף פעם לא רבים ולא כועסים, ורוב הזמן משחקים או מתלקקים ומתנשקים זה עם זה.

יש לי חרדה איומה שגורלם יהיה מר אם אני אמות.

ביקשתי מכנען שאחרי מותי ימסור אותם או לא - העיקר שלא יפריד בין שלושת הכלבים. הכי טוב היה לו היה יכול להשאיר אצל עצמו גם את החתולים וגם את הכלבים. הם כל כך מפונקים וכל כך קשורים זה לזה שזה יהיה נורא אם יפרידו ביניהם.

קרבו הוא כלב שנחשב לטיפש. הוא לא טיפש, אבל הוא תלותי נורא ופחדן נורא. הוא לא מעז להתרחק ממני או מהבית, הוא פוחד מכל דבר. זה מעורר בי רחמים וכאב. הוא כלב רגשי ורגשני. אם אני כועסת עליו הוא נדכא מזה, ועד שאני לא סולחת לו הוא נשאר עצוב ומכונס בעצמו. מצד שני פעם מישהו מטומטם (באמת) השאיר אותו בתחנת הרכבת בארלוזורוב והוא פשוט חזר הביתה לשיינקין באורח מסתורי.

נארה היא ההיפך ממנו. היא תמיד מסתכנת, מסתקרנת, מנסה להגיע לכל מיני מקומות מרוחקים, מטפסת למעלה אם יש למעלה, מזנקת למטה אם יש למטה. לא ממש מצייתת לי. כשאני אומרת לה להפסיק לאכול איזה זבל שהיא מצאה, היא בורחת ממני. אם אני מתקרבת אליה כשהיא אוכלת משהו בחוץ, היא מחכה עד שאתקרב ממש, ואז חוטפת את המשהו הזה בפיה ובורחת באושר גדול. היא מבינה כשאני מתכוונת לצאת מהבית ולהשאיר אותה עם כל הכלבים בבית, ואז היא כמעט תמיד תמצא הזדמנות לברוח ולחכות לי בחוץ. במקרים האלה אני קוראת לה שתחזור הביתה כדי שאוכל ללכת לי, והיא מסרבת. לפעמים היא מרוויחה מזה. אם זה לא סרט או עבודה, אני נכנעת לה ולוקחת אותה.

בכלל, היא די מובילה את שלושתם, למרות שהיא לא מנהיגה טיפוסית.

יש בה משהו אוטיסטי, והיא שומרת על מרחק של כבוד ממני. לא מגלה יותר מדי רגש בדרך כלל, אבל אני מכירה אותה ויודעת שהיא מאוד מרגישה.

אני אוהבת את שני המתוקים האלה בכל נפשי ובכל מאודי. את שלושתם. וגם את החתולים.

וכנען הבטיח שלא יפריד ביניהם.

הם כבר בני 4. מכסימום עוד איזה 10 שנים יש לו איתם. ואני בכלל עוד פה.

הם כזאת שמחה.